סמיר אל עטאר בביתו. כשהחיילים שמעו את העצורים מדברים, הם השתיקו אותם בצעקות
ארבעים פלסטינים עזתים הובאו למתקני השב"ס בישראל במבצע "עופרת יצוקה", מתוכם כלואים כיום 21 איש. זהו מספר קטן מאוד, לעומת המאות הרבות שחיילי צה"ל עצרו בעזה. זהו גם מספר קטן לעומת המאות שהועברו לחקירה ומיון במתקני כליאה שונים בישראל, ואז שוחררו. המספרים המדויקים לא ידועים, ולא ידוע אם צה"ל רשם את כולם.
סמיר אל עטאר הוא אחד מבין הארבעים. גם בנו הבכור, חוסיין אל עטאר, נעצר, אך שוחרר כעבור שלושה ימי מעצר מאולתר. סמיר הוא בן 38, חוסיין הוא בן 13 וחצי. הם היו עצורים יחד במשך יומיים וחצי, שאחריהם העלו את האב על משאית ואת הבן שיחררו. "האם הילד עוד בטראומה בגלל המעצר?", נשאל האב השבוע, בשיחת טלפון. "לא כל כך", ענה האב, "מה שחוסיין ראה כשיצא השכיח את קושי המעצר".
הילד, שהופרד מאביו, הלך לכיוון הבית. השכונה היתה מרוקנת מרוב תושביה, רבים מהבתים הרוסים ומחוררים, השדות והמטעים והחממות רמוסים, קול ההפגזות מלווה אותו כל הזמן. מאחורי כל חלון יכול להסתתר צלף ישראלי. "הילד הגיע לביתנו, כל שמשותיו מנופצות. הוא לא מצא אף אחד, וחשב שכולם נהרגו: אמו, הסבתא וחמשת האחים והאחיות", סיפר האבא. מבוהל, כמעט לבדו בעיר רפאים, שוטט הילד ולא ידע איפה ומה לחפש. רק למחרת הוא נתקל בקרוב שידע להוביל אותו - ברגל, ארבעה קילומטרים - לבית הספר שבו מצאה המשפחה מקלט. "הפחד הזה אוכל אותו עד היום". תשובתו של סמיר מסבירה אולי מדוע ניסיון המעצר ההמוני לא הפך נושא שיחה מרכזי בעזה. אי הידיעה מה עלה בגורל הקרובים וממדי ההרג וההרס הבליעו את חוויית המעצר, כאילו בחור שחור.
סמיר עצמו שוחרר חודשיים וחצי לאחר מעצרו. הוא חקלאי, ומתפרנס גם כנהגו של יועץ מחמוד עבאס לענייני זכויות אדם, ד"ר כמאל שראפי - לשעבר חבר במועצה המחוקקת.
ביום שני בבוקר, ה-5 בינואר, הרמז של צה"ל שעל הדיירים לפנות את בתיהם היה יותר מעבה: חיילי צה"ל כבר החלו לירות על בית סמיר אל עטאר, ולא רק מסביב לו. סמיר ומשפחתו נסו החוצה. אשתו נופפה בבד לבן. הוא החזיק בזרועותיו את בניו בני החמש והשבע. עיניו קלטו כחמישים חיילים. להרים ידיים, הם ציוו. החיילים ירו בין הרגלים, סיפר אתמול סמיר בטלפון. חייל התקרב ובדק אותו גופנית. אז אזקו את ידו ליד של בנו חוסיין, וכיסו את עיניהם בפלנליות. מכוסי עיניים ואזוקים הובילו אותם החיילים לבית שכן, עם עוד כעשרה עצורים. "החיילים התייחסו אלינו יפה בתוך הבית אך לא סיפקו לנו אוכל או מים ואיפשרו לנו רק פעם אחת לגשת לשירותים", אמר סמיר בתצהיר שנתן ב-14 בינואר, בקציעות, לעורך הדין מאהר תלחמי מ"הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל".
בור של שני דונמים
בחמש אחר הצהריים הובילו אותם - שוב בהליכה, בשיירה, מכוסי עיניים, אזוקים זה לידו של זה - אל שטח שבו צה"ל ריכז את הטנקים והדחפורים. מגנן, זה נקרא בצה"לית. ג'ורה, בור, קראו לזה התושבים. מחפורת - מגדירים בוועד הציבורי נגד עינויים. זהו מכתש מעשה ידי אדם, שטחו שני דונמים, אולי פחות, בין שניים לשלושה מטרים עומקו, והוא מוקף בסוללות חול עד שלושה מטרים גובהן - "יותר גבוהות מהדחפורים", תיאר אתמול סמיר. קודם זה היה שדה ירקות. במקום שהו עד למאה עצורים פלסטינים.
כשהוצעדו למקום, "הטנקים ירו פגזים על בית להיה", סיפר סמיר בתצהיר. כבר התחיל להחשיך, אבל פנסי הטנקים הפיצו מעט אור. החיילים פקדו והעצורים טיפסו על הסוללות וירדו בזהירות, אוחזים אחד בשני, עיניהם מכוסות. במכתש החיילים אזקו את ידי בנו בנפרד. במקום כבר היו כמה עצורים, ובמשך היומיים הבאים התווספו אחרים. כשהגיעה קבוצתו, החיילים הקיפו אותם בקונצרטינה - גדר של סלילי תיל.
"רק ביום שלישי בבוקר נתנו לכל שניים מאתנו שמיכה אחת, נגד הקור העז", הוא סיפר לתלחמי. "במהלך כל התקופה היינו אזוקים וישבנו על החול (גם עינינו מכוסות, הוא סיפר מאוחר יותר בטלפון פרט ששכח להגיד בתצהיר. מדי פעם הם הזיזו מעט את הפלנלית כדי לראות משהו). החיילים היו מספקים לנו אוכל (פיתה ונקניק מורטדלה) פעם אחת או פעמיים ביום. היינו מבקשים מים ולפעמים היו מביאים לנו באיחור (?עוד חמש דקות, היו אומרים, ומביאים אחרי שעתיים-שלוש', הוא הסביר בטלפון). במקום לא היו שירותים ולא סופקו לנו מוצרים היגייניים כמו נייר טואלט". כשמישהו לא התאפק כבר הוא התרחק קצת מהאחרים, ועשה את צרכיו. גם מי שרצה להתפלל זז הצדה, אבל, כפי שסיפר סמיר בטלפון, אף אחד לא העז לקום ולכרוע מול החיילים, כי "הפחד היה גדול". החיילים השתיקו אותם בצעקות, כששמעו אותם מדברים. החיילים היו מחוץ לקונצרטינה. גם כלבים הסתובבו מחוצה לה.
לילות בלי שינה
"הטנקים היו במרחק עשרה מטר מאתנו, והפגיזו וירו. יום ולילה. גם לו רצינו, לא היינו יכולים לישון - מהרעש, הקור והפחד. חיבקתי את חוסיין ואמרתי לו שלא יפחד, שהכל יעבור עוד יום יומיים, שלא נמות. אבל אני בעצמי הייתי מודאג נורא. היו אתנו ארבע נשים ועשרה ילדים מתחת לגיל 14. גם הם אזוקים ומכוסי עיניים".
כשלושים כלואים שבאו בקבוצה אחרת באותו יום שני אחר הצהריים הועלו על משאית, כפי שסיפר ח"ע, בן 26, בתצהיר לעו"ד תלחמי. "היה קר מאוד, ונאלצנו לישון בתוך המשאית, כאשר אני אזוק ועיני מכוסות... החיילים חילקו מספר שמיכות לאזרחים, אך לא מספיק לכולם. אולי שמיכה לכל שניים. הוחזקנו במשאית עד למחרת (יום שלישי) בצהריים. ובמידה שמישהו היה צריך לעשות את צרכיו, היה עושה את זה מעבר למשאית. החיילים אסרו עלינו לדבר, וכל מי שדיבר - הוכה". ח"א, בן 23 מעטאטרה, הובל למעצר בקבוצה שהחיילים אזקו את ידי אנשיה מאחור. בתצהיר לעו"ד מג'ד בדר, גם הוא מהוועד הציבורי נגד עינויים, אמר: "הלכנו זמן מה ברגל ממקום למקום, שלא זיהיתי... במהלך ההליכה הוכיתי על ידי חיילים. שמעתי אותם אומרים "בן זונה", "מניאק" וקללות אחרות... במשך שלושה ימים הוחזקנו בבור, ללא אוכל, שתייה או גישה לשירותים, למרות שביקשנו לעשות זאת, אך החיילים סירבו. בתקופה זו הייתי מטיל את מימיי על העפר... בזמן שהיינו שם היו הפגזות של הטנקים הישראליים שהיו פזורים מסביב לבור. היינו אזוקים מאחור ועיני כולנו מכוסות, כולנו זה ליד זה". פ"ר, שגם הוא ישן לילה אחד במשאית, שם לב שהנשים הכלואות הוחזקו בתוך מכלאה נפרדת של סלילי חוט תיל. "החיילים סיפקו מזרנים ושמיכות רק לנשים ולילדים", הוא אמר.
"בהתאם לנוהלי צה"ל"
החקירות בוצעו במתקני כליאה אחרים, מחוץ לעזה, בתנאים קשים לא פחות. ב-8 בינואר - עוד לפני שהיו בידיהן מלוא הפרטים על תנאי המעצר - כתבו נציגות של ארגוני זכויות אדם בישראל לפרקליט הצבאי הראשי, אביחי מנדלבליט, והזכירו שחובת צה"ל לשמור על כיבוד זכויות העצורים. תא"ל מנדלבליט ענה ב-19 בינואר כי "מעצרים אלו נעשו בהתאם לנהלים ברורים בנושא, המנחים את הכוחות, בין היתר, להקפיד על כבודם ובריאותם של העצורים וכן על החזקתם בתנאים הולמים. נהלים אלה גובשו באופן המתיישב עם חובותיה של ישראל לפי דיני הלחימה".
צה"ל: החיילים והעצורים שהו במחפורות באותם התנאים
מדובר צה"ל נמסר אמש בתגובה: "הקצינים והחיילים שלקחו חלק במעצרים ובטיפול בעצורים עברו תדריכים ואימונים. ה'מחפורות' המוזכרות בכתבה הן אזורים מוגנים שמטרתם הייתה להגן על חיילים ועל הכלים המשוריינים מפני נשק קל, ירי רקטות נגד טילים וחדירת מחבלים. באזור המדובר שהו החיילים והעצורים באותם התנאים תוך הקפדה יתרה על מתן מזון ושתייה לעצורים ושמירה על תנאי מחיה בסיסיים תוך כדי לחימה. טענות פרטניות בדבר מקרי התעללות הועברו לבדיקה בהתאם למדיניות הנהוגה בצה"ל".
דובר צה"ל לא ענה על השאלה כמה עזתים נעצרו בעזה וכמה מהם הועברו לישראל.
