בזמן שבכותרות העיתונים הפשיעה משתוללת, כמה קרימינולוגים מתעקשים שבמציאות אין עלייה ברמת הפשיעה, ואולי אפילו יש ירידה. תמונת הפשיעה בישראל היא לא אחת תוצאה של מצב רוח ציבורי
אחד החשודים משחזר את הרצח בחוף תל אביב, ביום שלישי. ד''ר ספיר: ''כשהייתי בארה''ב נדהמתי שכל מה שאתה רואה בעיתונים זה דיווח על פשיעה. חשבתי שזה חולני. כשחזרתי לארץ ראיתי שבינתיים זה נהיה ככה גם כאן''
תצלום: מוטי קמחי
הפרופ' אריה רטנר פותח את עיתוני הבוקר ומזדעזע. הוא קורא את הכותרות על עליית האלימות ונחרד. סוקר את התיאורים של הסכנה ברחובות ומתחלחל. אלא שבשונה מרוב אזרחי ישראל, הוא לא מזועזע בגלל האירועים המדווחים בתקשורת, אלא בעיקר בגלל התקשורת עצמה. במדינה הנשטפת בפאניקת פשע, שייך רטנר לקבוצה קטנה של קרימינולוגים שמנסים להזכיר: ישראל היא בכלל לא מדינה אלימה. אם יש בעיה, זו הפאניקה עצמה. בחוסר אונים משווע, הוא מפציר בציבור לנשום עמוק, להתעלם מההיסטריה ולהתייחס למציאות.
"המספרים של השנים האחרונות לא מצדיקים את ההיסטריה הזאת", אומר רטנר. "לא הפכנו למדינה שמסוכן ללכת בה ברחובות. אנחנו מדינה פחות אלימה מרוב המדינות. נכון שיש מקרים של מלחמות בין קבוצות פשע מאורגן, אבל המשטרה ובתי המשפט מטפלים בבעיה הזאת. יש כאן פאניקה ציבורית, היסטריה ציבורית שלא מתבססת על העובדות. אם בוחנים את הנתונים האמיתיים רואים שהדברים הם פשוט לא כצעקתה".
מחקר שערך רטנר יחד עם הפרופ' גדעון פישמן, שניהם מהמרכז לחקר הפשיעה, החוק והחברה באוניברסיטת חיפה, בדק את מספר עבירות האלימות ברישומי המשטרה. מהממצאים עולה תמונה מפתיעה: הפשיעה נשארה ברמה יציבה למדי בשלושת העשורים האחרונים. יותר מכך: בשנים האחרונות חלה ירידה מסוימת בשיעור היחסי של מקרי רצח וניסיון לרצח. זאת, אם מודדים את המספרים באופן יחסי לגודל האוכלוסייה. "שיעור מקרי הרצח בישראל הוא כ-2.1 מקרים לאלף תושבים. זה אומר שאנחנו מהמדינות עם שיעור המקרים הנמוך ביותר. אנחנו נמצאים במדינה בעלת פוטנציאל אלימות גבוה מאוד. יש זמינות גבוהה מאוד של כלי נשק. יש קונפליקטים, שסעים ומתחים. אלה כל הרכיבים שהיו אמורים לכאורה לייצר שיעור אלימות יותר גבוה. אבל הנתונים מראים שזה
לא מה שקורה ביום-יום", אומר רטנר
המשטרה מאשרת בהתלהבות את הממצאים. לטענתה, שיעור הפשיעה בישראל, העומד על 5,703 תיקים למאה אלף תושבים, הוא הנמוך ביותר מאז 1996. לפי נתוני המשטרה, עבירות השוד והפריצה לבתי עסק ירדו באופן משמעותי; ומאז 2006 חלה ירידה חדה של 20% במספר הפריצות, וירידה של 11.5% בעבירות רכוש בכלל.
אך לא כל הקרימינולוגים נסחפים באופטימיות. הפרופ' שמחה (פרדי) לנדאו מהמכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, מדגיש שיש להתייחס בהסתייגות לנתונים על רמת הפשיעה. "הסטטיסטיקה הרשמית מראה על יציבות, אבל גם אם המספרים הם כאלה, זה לא עוזר לקורבנות. המשטרה חלשה, ואין לה נוכחות. המספרים הרשמיים משקפים שמשהו בנתונים לא מכויל טוב. הרי יש מקרים רבים שעליהם לא מתלוננים, בגלל אי אמון במשטרה ובגלל פחד מהתוקף".
לנדאו מוסיף כי "סטטיסטיקה היא לא דבר אבסולוטי. היא נרשמת לפי שיקול דעת של שוטרים ויומנאים. החודש האחרון ייזכר בהיסטוריה הישראלית כאוגוסט השחור. רק בעתיד נראה אם מתחיל גל חדש של אלימות קשה, או שזה קשור רק לאוגוסט, שהוא תמיד מועד לפורענות, בעיקר בגלל שאנשים יוצאים הרבה ומבלים הרבה".
משהו חולני
"כל הנתונים שיש בידינו מראים שהחברה הישראלית אלימה הרבה פחות ממה שניתן לחשוב", מתעקש הד"ר יואב ספיר, סגן הסניגורית הציבורית הראשית. "עבירות הרצח הן המדד החשוב ביותר כי כמעט כולן מדווחות, ואנחנו רואים ירידה בסעיף הזה. ברור שהיו בימים האחרונים כמה מקרים מזעזעים, אבל באופן כללי התחושה הציבורית שיש החמרה בפשיעה היא לא מבוססת".
אז מה גורם לתחושה הזאת? ספיר סבור שאם משהו השתנה, אלו אמצעי התקשורת. לפני כמה עשורים, אירועים פליליים זכו לרוב לידיעות קצרות בעמודים הפנימיים של העיתון. היום הם תופסים כותרות ראשיות. "הדיווח הפלילי הפך לנושא שהכי מעניין את העיתונים", אומר ספיר. "בעיתונים יש הבלטה אדירה של הפשיעה. כשהייתי בארצות הברית בשנות ה-90 נדהמתי מכך שכל מה שאתה רואה בעיתונים זה דיווח על פשיעה. חשבתי שזה חולני. כשחזרתי לארץ ראיתי שבינתיים זה נהיה ככה גם כאן". לדבריו, מחקרים במדינות אחרות מראים שאין קשר בין רמת הדיווח על פשיעה לבין רמת הפשיעה בפועל. "מחקרים בארה"ב הראו שגם בתקופות של ירידה בפשיעה היתה עלייה בדיווחים ובבולטות שלהם. זה חיזק בציבור את התחושה כאילו הפשיעה משתוללת", הוא אומר.
מעבר לזריעת היסטריה, ספיר סבור שהבעיה העיקרית בדיווחים כאלה, היא שהם מובילים לפעמים לשינויי חקיקה פופוליסטיים ולקביעת מדיניות מרחיקת לכת - כגון רעיון "המשטרות העירוניות" שזוכה לפופולריות בתקופה האחרונה. "צריך להיזהר משינויים ומהחלטות שיתקבלו על סמך התקבצות מקרית של אירועים. אחר כך מצטערים על השינוי", אומר ספיר. "כשיש פחד בציבור, קל מאוד לפוליטיקאים לנצל אותו, ולהציע כל מיני הצעות פופוליסטיות". רטנר מסכים: "בהחלט הייתי ממליץ לעיתונים להוריד את הטון. לא להציג את זה כסוגיה לאומית שמסכנת את המדינה. זה עשוי לשפר את האווירה".
