יותר ויותר מומחים מעריכים שישראל יכולה להתמודד עם האתגר ממזרח. אם תעודכן מטרת המבצע - עיכוב תוכנית הגרעין האיראנית ולא חיסולה - כל שנותר לתושבי האזור הוא להתעדכן במצב החזיתות ישראל-סוריה, אובמה-נתניהו ומאיר דגן-גבי אשכנזי
תדלוק אווירי של מטוסי אף-15 של חיל האוויר, בטקס סיום קורס טיס ביוני. תקיפה תפתח חשבון דמים של עשרות שנים עם איראן
תצלום: רויטרס
ברגעים הספורים שבהם היא אינה טרודה בהידרדרות הנשיא ברק אובמה בסקרי דעת הקהל ובמחלוקת באשר לרפורמת ביטוח הבריאות, ממשיכה העיתונות האמריקאית בעיסוק כמעט אובססיווי במבוי הסתום שאליו נקלעו המאמצים לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית והסיכויים הגוברים שהדברים יובילו בשל כך להפצצת אתרי הגרעין בידי ישראל.
לקט חלקי מהשבועות האחרונים: מאמר המערכת של "וול-סטריט ג'ורנל" מזהיר שארצות הברית חייבת לבלום במהירות את תוכנית הגרעין, אחרת תפציץ ישראל את המתקנים. העיתון מגדיר את איראן כ"סוגיית יחסי החוץ המסוכנת ביותר העומדת בפני הממשל". סגן הנשיא לשעבר, ריצ'רד צ'ייני, מגלה שתמך בהפצצה אמריקאית באיראן, אולם נאלץ לקבל את עמדת הנשיא ג'ורג' בוש, שהעדיף למצות את המהלך הדיפלומטי. אולטרה-נץ רפובליקאי אחר, ג'ון בולטון, טוען שאין די בסנקציות נוספות כדי לעצור את איראן.
ויליאם כהן, שר הגנה בממשל קלינטון, קובע ש"הספירה לאחור כבר מתרחשת", וכי "ישראל לא תשב באדישות על הקווים ולצפות באיראן מתקדמת בתוכניתה". ראש המטות המשולבים, האדמירל מייק מאלן, מסביר שקיים "חלון זמנים צר בין תקיפה לבין הגעת איראן לגרעין". מאמר ב"לוס אנג'לס טיימס" טוען (במידה של צדק) שאם איראן לא תיענה במהלך ספטמבר לדרישות שהוצבו בפניה, על העולם להתכונן לתקיפה ישראלית, אך מפליג משם (בשוגג) להנחה שאובמה "ישמע על התקיפה בסי-אן-אן, לפני שיידע עליה מהסי-איי-אי".
ספטמבר אכן מצטייר כחודש קריטי במירוץ של איראן לגרעין. לוח הזמנים הולך ומתקצר: רוב שירותי המודיעין במערב שותפים להערכה שבמהלך 2010 היא תשיג די חומר בקיע כדי לאפשר לה בעתיד לייצר שתיים-שלוש פצצות גרעיניות. אם תצליח איראן לפזרו בין מספר רב של אתרים סודיים, תקטין בכך את הסיכוי לסכל את תוכניתה.
אף שחלפו שבעה חודשים וחצי מאז השבעת אובמה, טהראן עודנה משהה את תשובתה להצעתו לפתוח בדיאלוג ישיר על הגרעין. קודם עוכבו השיחות בציפייה לבחירות לנשיאות איראן ביוני, אחר כך בגלל המשבר הפנימי שפרץ בעקבותיהן. בשבוע שעבר, לראשונה, הודיעה על נכונות עקרונית לקיים משא ומתן עם הקהילה הבינלאומית.
הפרטים טרם נסגרו. נראה שהאיחוד האירופי מבקש להגיע להכרעה לקראת אישור סבב רביעי של סנקציות בינלאומיות כנגד איראן כבר סביב ועידת המנהיגים הכלכליים המובילים (ג'י-20) בפיטסבורג שבארה"ב בעוד כשבועיים, אבל בישראל חושדים שדווקא האמריקאים נוטים לדחות את ההחלטה הסופית בעניין לדצמבר.
לצורכי שלום
ישראלים שביקרו באחרונה בוואשינגטון מתרשמים שאובמה נסוג בהדרגה מדרישה מהותית של ממשל בוש, שלפיה איראן תחדל מהעשרת אורניום כתנאי מוקדם לפתיחת הדיאלוג. בהמשך, הם סבורים, עשויה ארה"ב להציע לאיראן את הפשרה הבאה: האיראנים יורשו להעשיר אורניום, אך רק לצורכי שלום (פיקוח בינלאומי הדוק אמור להבטיח שכך יהיה). הסנקציות הקודמות על איראן יוסרו ושני הצדדים יגיעו להבנות באשר לאינטרסים של טהראן בשורת זירות ובראשן עיראק, לקראת נסיגתו המתוכננת של צבא ארה"ב. אובמה יוכל להציג את ההסדר כהישג: אחרי הכל, הוא התחייב למנוע מאיראן פצצה גרעינית, לא להפסיק את העשרת האורניום. אולם ספק אם די בכך מבחינתה של ישראל.
האלוף במילואים גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, סבור ש"ארצות הברית היתה מוכנה לחתום על הסכם ברוח זו אתמול. הסיכוי שאיראן תסכים, חרף הפיתוי של ההכרה הבינלאומית בזכותה להעשיר אורניום, עדיין קטן". לדעתו, "כדי שהאסטרטגיה שלה תצליח, אמריקה זקוקה לקואליציה בינלאומית רחבה ומחויבת. אני עדיין לא רואה איך הם מגייסים למהלך כזה את רוסיה וסין, שתמיכתן חיונית".
ישראל, חרף חששה שאיראן תשתמש בהיתר ההעשרה לצורכי שלום כדי להמשיך ולהתקדם בחשאי לעבר הפצצה, עשויה - כעמדת נסיגה - להסכים לכך בשני תנאים: ובלבד שיהיה ברור שהפיקוח הבינלאומי חזק דיו וכי תגובש מראש קואליציה רחבה להחרפת הסנקציות, למקרה (הסביר) שיתברר שהאיראנים שוב מרמים.
אם ייכשל הדיאלוג, או כלל לא ייפתח, ייתכן אישורן של סנקציות חמורות יותר: איסור על קניית נפט מאיראן, איסור על ייצוא תזקיקי נפט אליה ואפילו הטלת מצור ימי על איראן. אבל מידת האפקטיוויות של מהלכים כאלו, כשטהראן כבר עברה הרבה יותר מחצי הדרך להשגת יעדיה, מוטלת בספק. אי שם בין סוף 2009 למחצית 2010, תגיע נקודת ההחלטה: האם לתקוף באיראן? פרשנים אמריקאים מסכימים שעל הפרק עומדת בעיקר תקיפה ישראלית. הסיכוי שאובמה ישגר מטוסים אמריקאים לנתאנז נראה קלוש ביותר.
בשנה האחרונה הולכת ומתחזקת בקרב פרשנים ומומחים ההערכה שחיל האוויר מסוגל לאתגר הזה. צה"ל עבר שדרוג משמעותי בתקופת הרמטכ"ל גבי אשכנזי. המטרה, נטען, אינה חייבת להיות בהכרח חיסול התוכנית האיראנית אלא יכולה להיות גם עיכובה. לפי קו המחשבה הזה, עשויה תקיפה, ישראלית או אמריקאית, להוביל לדחיית הפצצה בשנים אחדות. ייתכן שבכך תשיג את שלה. גם כשהופצץ הכור בעיראק ב-1981, לא צפו מראש בישראל את שרשרת האירועים, שהובילה לבסוף את סדאם חוסיין לוויתור מעשי על שאיפותיו הגרעיניות. ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושר הביטחון, אהוד ברק, רואים באופן דומה את האיום האיראני. זה מה שעולה הן מהתבטאויותיהם הפומביות והן מעמדותיהם בדיונים הסגורים.
לצורך מתקפה, אם יוחלט עליה, ישראל תזדקק לפחות לעצימת עין של ממשל אובמה, אור צהוב אם לא אור ירוק. זו נוגעת בראש ובראשונה לשאלת השימוש בפרוזדור האווירי מעל עיראק, שבה ישהו חיילים אמריקאים גם במרוצת 2011. לא פחות חשוב התיאום האסטרטגי ביום שאחרי: איך תגיב ארה"ב למתקפה אווירית מתמשכת של ישראל על אתרי הגרעין ולהתלקחות האזורית שתיתכן בעקבותיה? הדברים יצטרכו להיסגר במישרין בין אובמה לנתניהו. הפער בעמדותיהם המדיניות, כמו העדרה המוחלט של כימיה ביחסיהם האישיים, עלולים להקשות.
הצד האפל
איראן עשויה להגיב על תקיפה ישראלית בפתיחת חזיתות קרובות, דרך החיזבאללה מלבנון והחמאס מרצועת עזה. צה"ל, שלוש שנים אחרי המלחמה בלבנון ובתום תהליך נרחב של הפקת לקחים, בטוח למדי ביכולתו להתמודד עם החיזבאללה. עם זאת, ברור שהדבר יהיה כרוך במטחי טילים ורקטות בעורף, שיכסו את רוב שטח המדינה. שאלת מפתח תהיה כיצד תנהג סוריה. לישראל יש אינטרס מובהק להשאיר את דמשק כצופה בעימות מהיציע.
אם תיתפש מתקפה באיראן כהצלחה, קיים סיכוי סביר שזו תהיה תגובת הסורים. אבל להפצצה באיראן יהיו השלכות עמוקות עוד יותר: תקיפה כזו תפתח חשבון דמים של עשרות שנים - ולעם הפרסי יש גם זיכרון ארוך וגם הרבה סבלנות. אלה כולן סוגיות שיצטרכו להתברר תוך שנה, אפילו פחות. לא פלא שנתניהו מעוניין להוריד מסדר היום בהקדם את עסקת שליט.
החלטה לתקוף באיראן, אם תתקבל, תציב את צה"ל כאחראי המרכזי לפתרון לאיום הגרעיני. תהיה לכך גם השלכה צדדית: שינוי במאזן הכוחות הבין-ארגוני בתוך מערכת הביטחון. בשנים שבהן ראש המוסד, מאיר דגן, הילך קסם על ראש הממשלה אריאל שרון (ועוד יותר ממנו על יורשו אהוד אולמרט), היה מקובל להאמין שארגונו - שהופקד על ניהול מלאכת הסיכול המדיני - יבלום את הגרעין האיראני. ואכן, אם המודיעין המערבי דחה בעשור האחרון שוב ושוב את תחזיותיו באשר למועד השלמת הפרויקט, אפשר להניח שלא הכל קרה מידי שמים.
אולם כיום, פרט לתקיפה, לא נראה באופק מהלך שבכוחו להסיט את איראן ממימוש יעדה. שאלת איראן עשויה לפרנס מתח לא מבוטל בצמרת מערכת הביטחון. בין צה"ל והמוסד קיים שיתוף פעולה מבצעי עמוק ומרשים, בשורה ארוכה של זירות. אולם מעיבות עליו מחלוקות מקצועיות וחיכוכים אישיים בין ראשי שני הארגונים. בכמה מקרים נדמה היה אפילו שהם מפזזים בחדווה מסוימת איש על יבלות רעהו.
