בני ציפר | למה אני לא מסוגל להתרגש כמו כולם ממותו של אסף רמון?

פורסם ב - 23:05 14/09/09

עדכון אחרון - 23:36 14/09/09

מאת בני ציפר

תגיות: בני ציפר, אילן רמון, אסף רמון, התרסקות מטוס



	אסף רמון. להפריד בין המקרה המצער עצמו לבין החגיגה שנוצרת סביבו

	תצלום: דובר צה''ל

איכשהו קשה לי, באופן כללי, להתרגש יחד עם כולם מכל דבר שהוא. וזה כולל לצערי גם את ההתרגשות הכללית ממותו בתאונת טיסה של אסף רמון, הבן של אילן רמון. עצוב שצעירים מתים, זה ברור. אבל למה הגענו לידי כך שהדבר היחיד שמאחד אותנו כחברה הוא המוות, ולא שום דבר אחר. נהרג רבין - יאללה, כל העם מתאחד לרגע. נהרגים שני הומואים במועדון ברחוב נחמני - יאללה, כולם נוהרים לעצרת. ואלה רק שתי דוגמאות שאני נזכר בהן ברגע זה.

למה זה כך? כי לפי דעתי החברה הישראלית עברה פרימיטיביזציה מרחיקת לכת מבחינה תרבותית, עד כדי כך שהיא כבר לא שמה לב עד כמה היא איבדה את המכובדות שלה ועד כמה היא מתבוססת כל הזמן ברגשנות זולה.

כשהייתי קטן, העוזרת שלנו, מזל, היתה נכנסת הביתה ומיד מספרת על כל הטרגדיות האחרונות שקרו במשפחה שלה, בשכונה שלה. כל המחלות, המיתות, המסכנויות. וסבתי היתה מפטירה בצרפתית, כדי שהעוזרת לא תבין: כאלה הם האנשים הפשוטים, הם אוהבים ללכת ללוויות כי לתיאטרון אין להם כסף ללכת.

ההתחככות הרגשנית הזאת במוות ובאסונות, שיש בה מן הפרוורסיה הפורנוגרפית, צריכה להיחשב, אם כן, כדבר לא מכובד בעליל על ידי כל בן תרבות. אלא מה, התפרצות הרגשות המוגזמת נהפכה היום למיינסטרים, ולא סתם למיינסטרים, אלא ראש הממשלה בכבודו ובעצמו מעודד אותה, ושר החינוך אחריו.

ההצדקה לכאורה היא שיש לפנינו סיפור סמלי של הקרבה למען המדינה, שכן הטייסים נתפשים בפנטסיה הקולקטיבית הישראלית כאנשים המקריבים את עצמם לחלוטין למען הכלל, לא חושבים על שום טובת הנאה אישית מהעובדה שהצבא מכשירם להיות טייסים, ושבכלל - יש משהו נאצל, כמעט מלאכי או אלוהי בדמות הטייס, אולי מפני שיש לו כנפיים ושהוא עף בשמים.

אבל בואו ניזכר לרגע בדן חלוץ, למשל, הרמטכ"ל לשעבר שהיה בין האחראים לאחת הפאשלות הגדולות בהיסטוריה הצבאית הישראלית ושמה מלחמת לבנון השנייה. דן חלוץ היה טייס. אבל כאדם, הוא בהחלט לא מצטייר בעיני כמשהו שדומה למלאך או לאלוהים או דמות לחיקוי. הוא זה שאמר את המשפט המפורסם בדבר האדישות המוחלטת שהוא חש כשאנשים נהרגים מהפצצה שהטיל ממטוסו.

דן חלוץ אינו היחיד שחושב שהטייס צריך להיות מנותק מלבטים הומניים אלה ואחרים. הרי במלחמת עופרת יצוקה בעזה היו טייסים שהטיסו את מטוסי הקרב שהפציצו בלי הבחנה, ויש אומרים שהטילו פצצות זרחן האסורות בשימוש על פי אמנות בינלאומיות. לא שמעתי על אף טייס שסירב לצאת למשימה או על מישהו שהתחרט לאחר מעשה. כלומר, נוח מאוד לחשוב שהטייסים הצבאיים שלנו מתאמנים כדי להצילנו מיד איראן. אבל למעשה, בינתיים, הם עושים בדרך כמה עבודות מלוכלכות, מלוכלכות מאוד, ששוב, איני רואה סיבה להעריצם עליהן.

המיתוס הזה, שהטייס הוא מישהו העומד מעבר לטוב ולרע, משהו שבין ספורטאי-לוליין לבין מתאבד, שחוקי המוסר המקובל אינם חלים עליו, יש לו שורשים במקומות לא סימפטיים כלל. נכון שהמודל של הטייס כאיש הומאני ואמיץ לב עד בלי די, שואב את השראתו מהטייס הצרפתי אנטואן דה סנט-אקזופרי, מחבר "הנסיך הקטן", אבל יש גם מודלים אחרים, שנוטים להשכיח אותם. אלה המודלים של טייסי הקרב של גרמניה הנאצית, שהיו אובייקטים להערצה גם על ידי אויביהם, כגון טייס הקרב הנאצי וילי שלודקר, שנהרג לפני שנה בתאונת טיס בגיל 88! מעל לשמי בריטניה, שאותה הפציץ בעת מלחמת העולם השנייה. או וילהלם בץ, עוד טייס מהולל שאחראי למותם של אלפים ולחורבנן של ערים שלמות, אלא מה - בתור טייס יש לו חסינות מוסרית ודמותו נשארה נושא להערצה עד היום בקרב כל המתעניינים בתחום הזה של מלחמות אוויריות.

הייתי רוצה שיום אחד, נתניהו יישא באותו להט שהוא מפגין כלפי מיתות טרגיות אלה ואחרות, נאום על כמה שמרגש אותו ספר שקרא, או סרט שראה, או דבר חיובי שהיה עד לו, ולא ישמור את ההתרגשויות הגדולות שלו רק למיני מוות. אבל איפה אני חי? הרי נתניהו הוא מין בובת גומי הצפה במים של אמבט. ונסחפת לאן שהעם מזיז אותה. והעם רוצה ואוהב מלודרמות.

שוב, אני לא בא להמעיט בעצב שצריך לחוש על מותו של הבן של אילן רמון. מה שאני מנסה לעשות הוא להפריד בין המקרה המצער עצמו לבין החגיגה שנוצרת סביבו, שברור לכל שהיא משרתת את הפוליטיקאים וכל המרבה מקרב הפוליטיקאים להראות גילויי עצב, הרי זה משובח. היא משרתת גם את העם באופן כללי כאשר היא מעניקה לו בידור חינם אין כסף, בידור מהסוג העצוב שהוא המבוקש ביותר.

הדבר היחיד שהאבל המעושה הזה לא משרת הוא את הרמה התרבותית של מדינה הזאת, הנהפכת יותר ויותר למין חבורת מקוננים מטורללת, הנאחזת במוות בציפורניים, כל מוות שהוא, כדי להנציח את הדבר היחיד שעוד יכול לאחד את העם הזה, והוא תחושת האובדן.

ולמה יש כזה כוח לתחושת האובדן? מפני שהיא בנויה על הרעיון שלא משנה מה נעשה, תמיד בסוף יהיה רע, ושהכל חרא. והרעיון שהכל חרא יש בו, אם חושבים על כך, דבר מנחם מאוד. גלומים בו אינסוף רחמים עצמיים ומין אישור מגבוה להסתובב סביב הפופיק של עצמנו ולטפח את הרעיון שאם זה מה שקרה לבן של אילן רמון אז אנחנו כולנו, באופן קולקטיווי, נורא נורא מסכנים.

תגובות

	הוספת תגובה חדשה

sometimes it`s better to shut up (לת)

alex