ניו יורק טיימס, עיתון שאין רגיש ממנו לסבל האנושי, מתנגד לקטל אזרחים, אך לפני שבוע היה מעורב בעקיפין במותם של נשים, ילדים ואזרחים נוספים. זה קרה ליד קונדוז שבאפגניסטאן, כאשר כוח קומנדו בריטי ואפגני, ששיחרר את כתב הטיימס החטוף סטיבן פארל, הרג בשגגה את האזרחים שנקלעו לחילופי היריות וגם את המתורגמן האפגני של פארל. אילו ידעו מראש עורכי הטיימס, מעוז ההתנגדות לפגיעה בחפים הנקלעים לתומם לאזורי קרבות, שאזרחים ייהרגו בפעולת החילוץ, האם היו מעדיפים שהפעולה תבוטל ופארל יישאר בידי חוטפיו, שאיימו להורגו? מה יכתבו אם פעולה כזו, בתוצאות דומות, תבוצע לשחרור גלעד שליט?
בפועל, ההתלבטות נחסכה מהעיתונאים, אך הדילמות אמיתיות, ועומדות יום-יום בפני ממשלות, מטות כלליים ומפקדים בשטח. ההתכחשות לטבע הפעולה הצבאית היא התגלמות הצביעות. ריצ'רד גולדסטון נבון דיו לדעת שבמציאות אין אבן לחוד וזהב לחוד; החומרים שזורים זה בזה. באותו חבל אפגני, קונדוז, נהרגו החודש עשרות אזרחים בתקיפת מטוסים אמריקאיים שהוזעקו להגן על כוח גרמני. התקרית עדיין נחקרת, אך לפי המשוער נהרגו האזרחים לא בעת תקיפה אווירית של מכליות שנחטפו על ידי הטליבאן והיו עלולות לשמש פצצות מתנייעות נגד הגרמנים, אלא בהתפוצצות שאירעה זמן מה לאחר תום ההתקפה, כאשר האזרחים התקרבו למכליות כדי לשאוב מהן דלק. התוצאה רעה לכל, מה גם שמפקד כוחות נאט"ו, גנרל סטנלי מקריסטל, קבע שהאוכלוסייה, ביטחונה והתלבטותה בין השלטון המרכזי לבין הטליבאן הם מרכז הכובד של המאמץ הצבאי. מי אשם? הגרמנים? האמריקאים? הטליבאן? האם היה כאן פשע מלחמה?
לא תמיד הקפיד צה"ל לציית לחוקי המלחמה. הפחד הוא היועץ המשפטי הטוב ביותר: בגלל החשש האישי של מקבלי ההחלטות להיגרר בחו"ל למעצר ולמשפט, המנגנון שכונן המטכ"ל בעזרת הפרקליטות הצבאית אמור לחסן את צה"ל מהאפשרות הנוראה מכולן, זדון. שלב אחד נמוך יותר בסולם, נמצאת רשלנות פזיזה - התעלמות מהאפשרות שהמטרה הצבאית, למראית עין, רוויה אזרחים העלולים להיפגע. ביולי 2006 החליט שר הביטחון עמיר פרץ להגדיר כ"מעורבים" אזרחים לבנונים שבבתיהם הוחבאו רקטות לקראת שיגור, ובכך התיר את דמם. ההגדרה לא סתרה את החוק.
בסופו של דבר, לא מדובר בחוק, אלא בכוח - צבאי ומדיני. גולדסטון, כידוע, פנוי עכשיו לצאת לקונדוז, אך לרעיון כזה אין סיכוי, לנוכח העוצמה האמריקאית. נגד ישראל, דו"ח גולדסטון הוא או"ם-בום, פצצה מדינית, אך כשיתפזר העשן יוכלו צה"ל והממשלה לצאת מהבונקר ולגלות שהנזק מועט וחולף. בזירה הדיפלומטית מעוניינים להשיג מישראל שיתוף פעולה ולא לדחוק אותה אל הקיר. לאחר מבצע "חומת מגן" נכנעו ראש הממשלה אריאל שרון ושר החוץ שמעון פרס ללחץ חיצוני והסכימו להקמת ועדת חקירה לעניין הטבח-שלא-היה בג'נין בראשות הגנרל האמריקאי ויליאם נאש (רק מאבק משותף של האלוף גיורא איילנד ושליח האו"ם טרייה לארסן הביא לביטול הוועדה). אז העדיף הנשיא בוש למצות את המהלך המדיני של יוזמתו להקמת מדינה פלסטינית. כך צפוי לנהוג הפעם גם הנשיא אובמה: הוא יבלום מגמות תעמולתיות להוקיע את ישראל כפושעת מלחמה, כדי לחלץ ממנה ויתורים מוחשיים כשותפת שלום.
