ביום שישי שעבר התקשר חייל למחות על פרסום עוד כתבה ב"הארץ" שמשחירה, לדבריו, את פני החיילים ומקלקלת את השבת. הוא התייחס לעדותה של זינאת סמוני, על האופן שבו חיילי צה"ל הרגו את בעלה בן ה-46 ואת בנה אחמד בן הארבע - אלו שניים מבין 29 אזרחים בני אותה משפחה שצה"ל הרג בתחילת המתקפה הקרקעית בעזה בין ה-4 ל-5 בינואר. החייל, שלדבריו לא השתתף במתקפה על עזה, אמר שאינו מאמין שהפרטים בעדות נכונים. לעומת זאת, הוא כן מאמין שחיילים "קישקשו כתובות על הקירות, וזה באמת לא בסדר".
את קיומן של הכתובות שהשאירו חיילים על קירות - ובהן "מוות לערבים" בגרסאות מגוונות - קשה היה להכחיש. קשה להאשים את הפלסטינים שהם כתבו בעצמם את כתובות הנאצה (רוויות בסלנג צה"לי וישראלי עכשווי). אז הפתרון הישראלי הוא להודות בקיומן אבל להמעיט מחומרתן או לראותן כהלצה צברית. את כל השאר, וזה הרוב, אפשר להכחיש. משום שאפשר להגיד שהצילומים, גם מזמן אמת, על אזרחים שנהרגו - הם מפוברקים. ואפשר לפטור את העדויות כשקרים של אנשים, כמזימה של החמאס, כגוזמאות, כעובדות שמוצאות מהקשרן, כפחד של הפלסטינים מהחמאס להגיד את האמת, כנתונים מפוברקים.
בסופו של דבר, החשיבות אינה בדו"ח ועדת גולדסטון כשלעצמו. משפטנים יתווכחו על משמעויות החוק הבינלאומי ויציעו פרשנויות סותרות; פוליטיקאים יזכירו בצדק רב שעל ארה"ב לא מפילים ועדות חקירה של האו"ם; מנגד, פוליטיקאים אחרים יגידו שאם השופט ריצ'רד גולדסטון היה אמין מספיק בשביל להיות תובע בבית דין פלילי בינלאומי לפשעים ביוגוסלוויה וברואנדה, ועמיתתו הינה ג'ילאני היתה ראויה להשתתף בוועדת החקירה הבינלאומית לדרפור - אין סיבה להטיל בהם ובמקצועיותם דופי דווקא עכשיו, כשהם חוקרים את מעשי ישראל בעזה (זה לא ישכנע את הישראלים). עיתונאים ירגיעו שבסופו של דבר הכל ידעך מאליו, ומועצת הביטחון לעולם לא תעז לבקש מהתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי להגיש כתבי תביעה נגד גנרלים ישראלים (הישראלים יירגעו).
החשיבות היא בעובדה שממצאי ועדת גולדסטון תואמים את מה שיודע כל מי שלא סירב לראות ולשמוע את העדויות - חלקן בזמן אמת. כדי להתגונן מפני העובדות המצטברות ואמינות העדויות, ישראל תוקפת. "בצלם", "שוברים שתיקה", הוועד הציבורי נגד עינויים, אמנסטי, Human Rights Watch, הכתבות שפורסמו ב"הארץ" ובתקשורת הבינלאומית - בעיני הישראלים, במקרה הטוב כולם נפלו בפח של הפלסטינים השקרנים או בפח התמימות יפת הנפש שלהם עצמם. במקרה הרע, הם נתפסים כשותפים למזימה ולדעות הקדומות נגד ישראל.
כמו הסרבים בשעתם, אנחנו הישראלים ממשיכים לחשוב שכל העולם טועה, ורק אנחנו צודקים. אל דאגה: כוחות נאט"ו, ובראשן גרמניה, לא יפציצו את ישראל. אבל יהיה גורלן של מסקנות גולדסטון אשר יהיה, אנחנו נישאר עם העובדות, גם אם הן מוכחשות.
ישראל תקפה אוכלוסייה אזרחית שלמרות הפיתולים המשפטיים - נתונה תחת שליטתה; ישראל לא מילאה את חובתה להבחין בין אזרחים לחמושים; היא תקפה אוכלוסייה אזרחית שנתונה במצור ממושך; היא תקפה בעוצמה צבאית שאינה תואמת את האיום הממשי על אזרחי ישראל; חיל האוויר ירה טילים קטלניים לעבר אזרחים, בהם ילדים רבים, לא רק לעבר חמושים; הוא הטיל פצצות על בתי מגורים; חיל השריון וחיל הים הפגיזו שכונות אזרחיות בנשק שלא נועד להיות מדויק; חיילים קיבלו הוראות לירות גם על צוותי חילוץ רפואי ומנעו מאזרחים פלסטינים לחלץ פצועים; חיילים הרגו נושאי דגלים לבנים; חיילים הרגו אזרחים בבתיהם ובקרבת בתיהם, מקרוב; צה"ל השתמש בפלסטינים כבמגן אנושי; חיילים החזיקו אזרחים במעצר בתנאים של התעללות, צה"ל עשה שימוש בפצצות זרחן לבן בשכונות מגורים צפופות; ערב צאתו מהרצועה צה"ל הרס בתי מגורים ומבנים תעשייתים ושטחים חקלאיים נרחבים.
יש רק דבר אחד חמור מההכחשה: האישור שאכן כך פעל צה"ל, אבל שזו הנורמה ואין בה פסול.
