מונית ברחובות טהראן, זונה מקומית במושב האחורי. בירת איראן נהפכה לעיר כפולה
צילום: ויז'ואל פוטוס
שלוש קומות של מרפסות אבן הסתתרו מאחורי סבך הצפצפות. חזית ארוכה של דלתות גדולות ממוסגרות ברזל לבן, מוכתמות בטביעות ידיים. ומבעד להן, בחדר המדרגות, ריחף ריח של רחוב גשום מסרט שחור-לבן, טחב קר כמו על סלעים רטובים, עובש משונה כמו בספרייה עתיקה, ושרידים של בושם מתוק, מוגזם. שאלתי את עצמי אם זה רומנטי. גם ריח דחוס של חתול היה. ואוסף של דלתות אפורות וקירות לבנים. ועציצים מטפסים וכונניות ספרים צולעות ריקות מתוכן, סתם כך בין הקומות. מדרגות השיש היו מכוסות לכלוך ישן שהתאבן. עמדתי עליהן ותהיתי, איך יהיו החיים אצלה?
כשלא יכולתי להתאפק עוד, טיפסתי אל הקומה האחרונה, אל הדלת העירומה ששום שלט לא זיהה. הקשתי כמעט בליטוף, והיא נפתחה מיד, חריקה גדולה הזמינה אותי פנימה. המון תמונות גדולות - העיניים פירפרו לי, מהר, לכל כיוון - כן, אבא צדק, על הקירות
סוחרי סמים שנתלו בכיכר. למטה: מסיבה המונית בטהראן
צילום: אי-אף-פי אי-פי
של זהרה היו יותר מזכרות מעצמה, מאשר מאריאן המנוח. ספרתי אותן, כאילו מצליח לחשוף את האלמנה המרשעת במבחן הגעגועים הפולשני, ומוכיח שהנה, נפש קפואה היא, רגישה לעצמה בלבד. אבל האשה שהכניסה אותי אל הדירה חייכה אלי בעיניים פגיעות, מבטים של ילדה שקטה, שוברת לבבות, כזו שתעצור ברחוב ללטף נרקומן על ספסל כי באמת יכאב לה. הקול שלה התנגן כאילו היא שרה, מנסה להמס את מתח ההיכרות.
היא אספה אותי לסיור בדירה. הסלון היה מכוסה בגוונים חשוכים של רוטב עגבניות וקטיפה. המרפסת שקועה באובך גם כשהכביש למטה שומם, אבל ציפורים על עץ כתום מנגנות ישר פנימה, ובאופק רואים את הפסגות. חדר המגורים היה מוגף וילונות לבנים שקופים, שמכניסים הילת אור צהוב מהרחוב. ודלת ההזזה אטומה. לא תמיד, היא הסבירה, רק בימים שבהם השלטים האלקטרוניים ברחובות מזהירים מפני זיהום אוויר וקשישים מתבקשים להישאר בבתיהם. אבל זהרה בת חמישים וחמש.
את הנעליים חולצים אצלה במבואה, אמרה, כמו בבתים של פעם. הרצפה מסתתרת תחת שטיחים עמוקים מלטפים, מקצה לקצה. בסלון, מחצלת ספוגה בחומר דוחה יתושים מחוברת לתקע חשמלי ופירות מונחים בקערה. אפרסקים ותפוחים וענבים סגולים. על השרפרף הקטן שמיועד לשלט הטלוויזיה, צלוחיות של צימוקים ופיסטוקים ואגוזים, בוטנים ופירות יבשים, ובימי שישי יש גם תאנים מיובשות ותותי בר ופקאנים - באבק השכן עושה קניות, אמרה. אבל זהרה שומרת על הגזרה, כאילו בכל רגע אמורים לקרוא לה לשוב, אמא אפילו טוענת שעשתה שלושה ניתוחים פלסטיים. שני אגרטלים, כיסאות עתיקים, שעון קיר מצופה זהב. כיסא נדנדה. ספריית עץ גדולה שחורה עמוסה כרכים שאיש לא נגע בהם עשורים. כשאני מתקרב אליהם זהרה אומרת, אל תקרא יותר מדי, שלא תחטוף דיכאון.
מרצפות השיש צבועות חום בהיר עם קצוות שרופים, בין החדרים קשתות אבן לבנות, ובין דלת לדלת עציצים קטנים עגולים שגזע דק ארוך עולה מהם ולא מוביל לשום מקום. אין עליו פרחים, אולי זה עונתי. מדרגות עץ צפופות מטפסות אל הקומה השנייה, שבה חדר השינה של זהרה, ושל חאמד החתול. אהיל פלסטיק אדמדם דהוי מעמעם בו את האור, שטיחוני אפרסק כהים מחממים להם כל צעד, וסביב המיטות רשתות בד עדינות. גם חדר אמבטיה מרווח יש שם. ולי יהיה מקלחון משלי, קטן, שזהרה פיזרה בו כלי חרסינה עדינים ונר ריחני. בחדר שיהיה שלי פרוש שטיח עתיק בגוני טורקיז שאריאן אהב. בחלון אדנית פלסטיק ששיחים ירוקים וסבוכים מטפסים ממנה בפראות ומסתירים את הרחוב. בארון, בקופסאות קרטון קשיחות, ארוזים כלי נגינה שלא בקעו שנים מאריזותיהם, כאילו מעולם לא. המלחמה הסתיימה כבר לפני עשרים שנה, אבל החדר החדש שלי נשאר כמו שאריאן עזב אותו, בחופזה. חדר העבודה שלו. קלסרים מתקלפים, ומכתבה. עטים מהודרים שיבשו מאז. חליפות אירופיות עדינות תלויות בארון, אפופות זיכרונות משומרים, ונעלי בית מעור גברי נוקשה מונחות במדויק בקצה השטיח. הזמן עבר מהר, היא התנצלה כשפרקתי את התרמיל ודחסתי את החולצות שלי במרווחים הצרים בארון, מנסה לא לפגוע בשום דבר קיים. איזו מלחמה איומה, היא נאנחה, לא היו לי הכוחות לסדר ארונות, וממילא לא הייתי רוצה לדמיין אף אחד מתכסה בטעם האלגנטי של אריאן, מקלקל את הגזרה היפה שכולם זוכרים לטובה. אבל אז היא שלפה חליפת בד מחויטת אפורה-ירוקה כהה וחולצת כפתורים שחורה והדוקה. אמרה, החליפה הזאת תיראה עליך מושלם! תמדוד. התלהבה. לא, לא תודה, סירבתי, והייתי מבולבל מטלטלות מצב הרוח החדות שלה. אבל זהרה התעקשה, התחילה לפרום את כפתורי החולצה והושיטה לי. נו, דוגמן. ופתאום מצאתי את עצמי מאדים במבוכה אבל מוריד גופייה, מסיר את הג'ינס ועומד מולה בתחתונים. מודד חולצה מעומלנת, היא מגישה לי מכנסיים, אני משתחל מהר לתוכם, והיא כל הזמן הזה מסתכלת, בוחנת אותי במבט חודר. ואז מלבישה אותי בז'קט ומציצה מאחורי כשאנחנו מסתכלים במראה. טוב, זה נראה טוב, היא היתה מרוצה, זה חורפי ומרשים ומסוקס, אתה חייב להודות. זה שלך, היא סיכמה, והחליקה לי בתנועות נעימות על השרוולים והגב, מיישרת את הבד. אומרת לי, אתה יפה מדי.
היא עזבה, ניגשה לחפש את החתול, ואני חזרתי לג'ינס ולטריקו ומיהרתי בעקבותיה.
* * *
היא הסיטה תריסים בסלון, מזמינה חוטי אור לזרוח מחרכי התריסים, ממהרת להרכיב משקפי שמש כהים, מסגרת חומה עבה שמבריקה בהבזקים כתומים, מזכירה שמדובר בכוכבת. הזמרת, שחקנית הקולנוע, מוכנה בכל רגע לכבוש בחזרה את הרחוב, חשבתי, ממתינה רק למחיאות הכפיים. ברגליים ארוכות משוכלות ובגב זקוף, שקעה בכורסת הטלוויזיה, החליפה תנוחות בחוסר נוחות, בשמלה אדומה ובשיער מטופח ואיפור עדין, וארבע טבעות לפחות ושרשרת.
מה שלום הלגונה שלכם? שאלה בנימוס.
שורדת, אמרתי.
ולמה שלא תשרוד? התפלאה.
התחממות כדור הארץ, זיהום האוויר, זיהום מקורות המים, שיט לא חוקי, דיג לא חוקי, סירות מנוע, סירות גז, אה, וגם כביש שהממשלה סוללת לנו באמצע שמורת הטבע.
היא הביטה בי, מזועזעת מעט, היא בטח חוששת שאני מוזר מדי, נבהלתי. אחר כך ניגשה לחלוט תה צמחים.
ובכן, למזלך עברת אל העיר סופסוף. היא צעקה מהמטבח, לא קל, ילדות באנזלי, אין ספק.
דווקא התאים לי שם, עניתי בזהירות, משתדל שלא לטעון שהיא טועה.
היא ניגשה עם שני ספלי תה רותח, חיכתה שאספר משהו, שאלתי, שמעת שהאמריקאים גילו פתיתי שלג בקוטב הצפוני של המאדים? באזור שבו השמש זורחת רק ארבע שעות ביום.
מעניין, היא אמרה בשעמום.
זה אומר שיש חיים במאדים, אולי, ניסיתי להלהיב.
אני יותר טיפוס של אירופה הקלאסית, היא התנצלה.
מבטי נשבה בתמונה אחת קטנה, שהיתה מונחת על מדף הסוכריות. זהרה ואריאן, ילדים מבוישים על חוף הים - נערה שבטח הייתי מתאהב בה, ובטח היתה מרחיקה אותי בחמימות מתעתעת; נער שהיה הופך חבר שלי. הלוואי, הייתי רוצה אחד רגוע ומאושר כזה בין החברים. הם מביטים אל המצלמה בעיניים סקרניות, פעורות, כאילו מרוב אושר רק מבקשים לדעת אילו עוד הפתעות טובות והרפתקאות מסעירות צופן להם העתיד. התבוננתי כמו בפורנוגרפיה, אל תוך המבטים שלא יודעים מה ממתין מעבר לפינה.
זו אבאדאן, בתמונה, היא נאנחה, שם גרנו. אבאדאן של מועדוני הלילה המפורסמים, שהיו זורחים בפנסים צבעוניים, של מלונות היוקרה ואולמות הנשפים, נמל התעופה הבינלאומי שלא נח, לא ביום ולא בלילה. נפט היה זורם בברזים של אבאדאן, בימים ההם. והפיקניקים, כשהיינו בורחים אל הנהר בסופי השבוע, איזה פיקניקים היו לנו שם.
אבל מאות-אלפים נהרגו, מה היא והצער שלה שווים, לעומת מאות-אלפים? היא שאלה. הכל נעלם ונבלע. היא פנתה אל מדפי האלבומים, מקווה שאמטיר שאלות, אבל אני דיברתי מעט. פחדתי להביך, גם לא הייתי משוכנע שאני מצליח לעקוב, להבין מה מותר ומה אסור.
אבאדאן נחרבה כליל, היא אמרה, העיר שאהבנו נהרסה לנו בלי זכר, במלחמה. אנחנו עזבנו עוד קודם, שנה לפני שפרצו הקרבות, היא הדגישה בצליל מתנצל, מעולם לא חזרנו.
היא פתחה קלסר לבן שהיה קבור תחת ערימת אלבומים צבעוניים ומעוטרים, והיה הארוך מכולם ומאובק יותר, וכולו גזירי עיתונים מכוסים בצלופן שקוף ישן. הנה, קאמי, כאן זה נגמר בשבילי, אמרה. עשרים באוגוסט 1978. יום הולדת עשרים וחמש. אריאן חזר ממסע עסקים בלונדון, הייתי משוכנעת שיותר געגועים מהגעגוע ההוא, אין סיכוי להרגיש לעולם. בכל יום שעובר התלות בו מתנפחת, והדאגה לו, והאהבה, ואללה יודע לאן זה יגיע. הוא נכנס הביתה עם מתנה ארוזה וזר עצום ובוהק של ורדים, בורדו ולבן, שאהבתי. אמרתי לו, אין זמן, אין זמן, אפילו לא פתחתי את הקופסה, לא נתתי לו לפרוק מזוודה, מיהרנו. זה היה ערב הקרנת הבכורה בקולנוע רקס. הוא החמיץ פנים, אבל הבטחתי לפצות אותו אחר כך. היה חם, לוהט, כמעט רצינו להתפשט באמצע הרחוב. היה ריח של ים, אבל מסביב תחושה רעה, משהו משתבש, כמו סערה שמתקרבת. למי היה זמן לשים לב, אצלנו היה טוב.
עיתונאים מקומיים חיכו שנגיע, הצטופפו על המדרגות המטפסות אל האולם. השמעתי כמה משפטים נלהבים ונכנסנו. צעדתי, מרוחה בחיוכים, מחפשת בין השורות את העיניים הרעבות והאוהבות, את הלחשושים שמתכוונים אלי - הנה היא, הנה הכוכבת - והגבות שמזדקרות לעברי, אהבתי. התיישבנו. ולא עברה דקה, ואריאן לחש שהוא לא מסוגל, הוא חייב להתנשק איתי, מיד, הוא לא מוכן לא להרגיש אותי עכשיו, דחוף, הוא התחנן. הוא חיכה שהאורות יכבו, ואז משך אותי החוצה, בכוח. רצנו במדרגות אל פינה חשוכה בקומה הראשונה של המרכז המסחרי. אתה מפספס את כל הסרט, התלוננתי, אבל השפתיים שלי היו חשובות לו יותר.
כשחזרנו אל דלת הכניסה, עמדו בחוץ שני שוטרים ונעלו את הדלתות. אריאן ביקש שיפתחו לנו, הרי ממתינים לנו בפנים, אבל הם סירבו בתקיפות, הסבירו שאסור. מספר חשודים נראו נכנסים פנימה, הם סיפרו, עד שמפקד המשטרה לא יגיע עם תגבורת ויבצע חיפוש קפדני בקהל, איש לא יוצא, איש לא נכנס, זו הפקודה, מהתחנה. שאלתי, למה עולה ריח של עשן מבפנים? הם ענו, כנראה החשודים הבעירו אש קטנה, קיוו להסתלק החוצה בחסות הבהלה. אז עמדנו שם וחיכינו, והאש התלקחה. אין לי מושג איך עבר הזמן, מה חשבנו, על מה דיברנו, אבל דקות נשרפו והאולם בער. אני זוכרת נהג טנדר שדרש לפרוץ את המנעול, התעמת עם השוטרים, הם מנעו ממנו, ואנחנו עמדנו מנגד, אריאן ואני, כמו ילדים אובדי עצות וחסרי אונים, לא מבינים כמה גדול וסופי הלילה ההוא, רק צופים קפואים בלהבות שאוכלות את הקירות ונלחמות לחמוק החוצה.
אחרי עשרים דקות הגיעו רכבי הכיבוי. מהברזים בקושי זרמו מים. הדלת נפתחה לבסוף, ובפנים ערימות של אפר שחור, כמו גבעות קטנות. שלדים חרוכים ומתפוררים. ארבע-מאות עשרים ושתיים גופות. אולי יותר. תלוי מי סופר.
אבל איך הם לא פרצו החוצה, הצופים? למה לא הפילו את הדלתות על השוטרים?
לא יודעת. הם ישבו ונשרפו. הם נותרו כולם יושבים בכיסאות. ראינו את שורות הפגרים השחורים דרך הדלתות שהתכלו, כשהאש שככה. ואז ברחנו. אפילו לא בכינו בלילה הראשון.
אבל למה בישיבה? מה פתאום בישיבה? איזה מין בן אדם לא קם ובורח כשהאש מתקרבת? השתגעתי מהמחשבה המתסכלת.
לא יודעת, היא משכה כתפיים, אולי היו מעולפים או מתים כשהאש הגיעה, שאיפת עשן, או גז, לך תדע למי להאמין. בטח לא לוועדות החקירה. ארבע-מאות עשרים ושניים צופים שנתנו את עצמם בידיים שלנו, שבאו עם מיטב הבגדים, ושילמו במיטב הכסף, בשבילנו, סמכו עלינו, התרגשו לבוא אלינו. ארבע-מאות עשרים ושניים. בחודשים הבאים ברחתי מהחדשות. העיתונים התחרו זה בזה בתמונות שער אכזריות, נאבקים מי יביא את המראות המחליאים יותר, מי ישלהב חזק יותר את יצרי האספסוף המחומם. ניסיתי לברוח, אבל זו היתה רק ההתחלה. המדינה בערה, הקולנוע מת, מי צריך שחקנית בכלל, מי צריך יצרים מלאכותיים והתרגשויות מאופקות באדיבות תעשיית הבידור, כשלהמונים יש אש משלהם, אמיתית? אירוע רדף אירוע, לא נותר רגע לעכל, עולם שלם השתנה לנו ברגע.
היא מדפדפת בין העמודים, מאה ושמונים בתי קולנוע נשרפו או נסגרו בתוך תשעה חודשים. קולנוע דיאנה, קולנוע רדיו סיטי, כל האולמות שעליהם חלמה, שעשו אותה למי שהיא. והעיתונים הלכו והתרגלו, השתעממו, ידיעות טור קטנות ואזכורים זניחים, עוד אולם נפל, שגרה. ומלים מתלהמות, הנה, סמל הרעלת המערב, הרדידות, המופקרות, הניוון התרבותי, הולך וממוגר. אני, שנתתי את כולי ואהבתי אותם כל כך, אני סמל הניוון, היא התרגזה. ושנה אחר כך, אני שום דבר, כמה לא קיימת נעשיתי פתאום, מי היה מאמין.
אריאן הוא זה שאסף את גזירי העיתונים. זהרה התנגדה. היא חזרה אליהם רק שנים אחר כך, כשהשאיר אותה לבד. ובינתיים נאסר עליה להופיע. הבמאים, החברים, חמקו לה מזמן, איש לא החזיר צלצול - הצנזורה של השלטון היתה גרועה, אבל הצנזורה העצמית של האמנים גרועה בהרבה. גם הבורחים גרועים, היא הכריזה, קמו והסתלקו אל מעבר לים. אבל אולי בעצם אין לנו זכות להאשים?
* * *
עכשיו, בין כותלי בניין הדירות הישן, נראתה ההתרסקות טרייה. לא הבנתי למה אני מרגיש אשם ולא הצלחתי להחליט מה לעשות עם הידיים ואיך להפגין עניין, כדי שתמשיך לספר. מה מותר לשאול? ואיך היתה ההרגשה ברחובות, כשהכל התפרק, התהפך? האם גם אני אקלע לסערה כזו אי-פעם בחיי? לפרק היסטורי ששורק לך בין הבתים, בין הרגליים, בשידור חי, מערבולת משתוללת של התעלות שסוחפת את כולם, להלם, לפחד, להתחדשות? עולם חדש קם. רק מלדמיין הדם מבעבע, כי הוא יודע, אתה עד להשתנות האנושות. אדם צריך להרגיש עד, פעם בחיים, כדי לדעת שהוא חי.
* * *
אלבומי התמונות שכבו בינינו על שולחן הברזל הקטן, זהרה הציצה לעברם, מתוחה, עקבה אחרי במבט הירוק המפלרטט שלה, מקווה שאתבונן, מודאגת שלא אאמין כמה גדולה היא היתה. אז דיפדפתי, לאט. העם הזה רומנטי מדי, היא נאנחה, זו כל הבעיה. לא הבנתי מה בדיוק הבעיה, אבל השתדלתי לשאול שאלות. היא לא דומה לדודה מהסיפורים ולא לכוכבת מהשמועות. אבל היא יפה. השיער השחור שהחליק אל הכריות הרכות נראה בדיוק כמו בתמונות המתות שמביטות בי מבעד לצלופן המרשרש ומקירות המסדרון. היה לו ריח ילדותי, וחשבתי שזה סקסי, איך שלא השתנה כל השנים.
זהרה מזגה מיץ אננס לשתי כוסיות קטנות. מכונית הפייכאן האדומה שלה קפואה באבק כבר עשרים שנה, היא התלוננה, חונה למטה ממש דקה מכאן, תקועה בפינת הרחוב. אם יהיה לך כוח להביט בה, קאמי, אהיה אסירת תודה, היא הסמיקה, אולי תצליח לתקן? אני אשתדל, הבטחתי. ושמחתי.
חאמד החתול התכרבל לידה על שרפרף, היא מדגדגת לו בגרגרת ובקרקפת, והוא עושה פרצופים של מי שסובל בשקט. נדמה היה לי שהוא קורץ אלי ושואל, בחיי אללה, איך נתקענו שנינו עם המשוגעת הזאת?
* * *
דפיקה תקיפה על הדלת ושובל דק של ריח סיגריות צרפתיות בישר על כניסתה של הדיירת מקומת הקרקע. זהרה הכירה בינינו. גברת סאפורה, מהדיס סאפורה. פנים רזות, אף יהיר. אשה שחורת עור ופרועת עיניים עם שער פחם דליל, עטוף מטפחת לבנה שמדיפה ריח כביסה קשיש וחזק.
ברוך הבא, בחור צעיר, היא הכריזה, נהדר, וריחרחה סביבי בארשת רצינית סקרנית.
קאמי, עניתי לה, נעים מאוד.
יפה, יהיה לנו נחמד איתך. אני כאן מדי יום לארוחת הבוקר, היא הסבירה וביקשה שאסלח לה, כי בשעות מוקדמות שכאלה היא בטרנינג ספורטיבי, פשוט, ומעיל בד שחור, וסל קש, כי ממש כרגע חזרה מקבוצת היוגה והמתיחות בפארק סאעי, הסבירה. אני מוזמן להצטרף. אוכל למצוא אותם באמפיתיאטרון שליד הגנים היפניים, המדריך מצוין, היא הדגישה והתלוננה שממהרת, ומרוב שמיהרה, נשארה לדבר, כאילו מבקשת לעשות איתי חסד ולהרעיף עלי כמה שיותר מסודות חייה העשירים. למשל, כיאה לסוחרת ממולחת שלא מרשה לעצמה לאחר, השעונים אצלה מקדימים את האנושות בחצי שעה. רעיון, אה? אתה רשאי לאמץ, ידידי, הודיעה והמתינה שאתלהב. כששואלים, היא גילתה, היא נוהגת להוסיף לגילה שנתיים, העיקר שיאמרו, מעולה את נראית! ואכן אומרים. היא בת שבעים ושלוש, היא הכריזה בסיפוק.
לפני או אחרי ההוספה? התעניינתי.
תנחש לבד, היא התעקשה.
פחדתי.
האם ידעת שהייתי שופטת בבית המשפט העליון?
לא, גברתי.
ובכן, הייתי, היא בישרה בגאווה. היום במדינה שלנו סבורים בטעות שנשים רגישות מכדי לתלות פושע בכיכר העיר. אולי כדאי שתצטרף אלי בהזדמנות, קאמי ידידי, תצטרף ותחזה בי בשמלת עסקים, יוצאת מכלי ביום שגרתי, תשפוט בעצמך מי מסוגל כאן לתלות.
התפלאתי. האם באמת היתה שופטת בבית המשפט העליון? לא הטלתי ספק, וכבר דאגתי שמא לא כיבדתי אותה בגינונים הנדרשים, אבל מבט ערמומי מזהרה וניד ראש עדין רמזו שאין לדעת.
במה את עוסקת היום? שאלתי.
אני מוכרת כרטיסי לוטו במחתרת, היא מסרה בשביעות רצון.
נדמה היה לי שאני מחייך יותר מדי. מעניין מאוד, אמרתי.
מתפרנסת בכבוד, היא הדגישה, ימי העסקים שלי נפתחים עם קפה לאטה בסטארקפס, נמשכים בארוחות צהריים בקבוקי פרייד צ'יקן, החיים טובים, מה יש להתלונן? אמריקה.
עסקים חובקי עולם, החמאתי, והיא מיהרה להעיר בהתנצלות, שאם רק היתה מעוניינת, כבר מזמן היו מסדרים לה תעסוקה בכל מקום בפלנטה, אבל היא, מצדה, כאן הכי טוב לה, בטהראן. חיים בעיר רגועה מדי, למשל, טורונטו, נניח, היו בוודאי מערערים אותה. כשאין שום דבר מעורער מסביב, כשהאוויר לא נפיץ, זה לא בשבילה. אחרי כל השנים היא מכורה לנפיצות, היא מודה, מקומות שמתחזים לאידיליה, בלי טובים, בלי רעים, גורמים לה מתח נורא. אלה מקומות מלאכותיים ושקריים, היא התרגזה, והתנצלה. וממילא היא חשובה מכדי שייתנו לה לצאת סתם כך במעברי הגבול, בוודאי יכבלו אותה באזיקים עוד לפני דלפק ביקורת הדרכונים, החלאות, אמרה וניגשה לשירותים.
נשארנו במטבח זהרה ואני, מצחקקים על רוח הסערה הזקנה כמו שותפים לסוד. שאלתי בלחישה, איך בעצם היא עדיין חיה, כלומר, אם היתה אישיות חשובה כל כך בשלטון הקודם, למה לא הוציאו אותה להורג?
כל כך הרבה שאלות יש, קאמי יקר, ממילא אין מי שיודע, גם אתה עוד תתעייף מלהסתקרן.
אם אשאל אותה, זו תהיה חוצפה?
זה לא שלא ניסיתי, זהרה התנצלה, בוודאי שהשתדלתי לחטט - מה לגבי משפחה, נניח, או היכן הסתתרה בשבועות המהפכה. אבל גברת סאפורה יודעת לחמוק, לגרום לשאלות להישכח. היא הרי לוליינית בשיחות חולין, תמיד תפתיע אותך בסיפורים על מקומות מפתים ברחבי תבל.
היא ביקרה ברחבי תבל? התפלאתי.
מסכנה, כל חייה חלמה להקיף את העולם. למעט טיול מאורגן וחד-פעמי אל שוק אלחמידיה בדמשק, כלום לא הסתדר. לפחות חלומות גדולים יש לה בשפע, וכאן אצלנו תמיד יש את מי להאשים כשהם לא מתממשים.
* * *
שוב נפתחה הדלת. זה היה הדייר מהחדר-וחצי בקומה השנייה. זהרה הציגה אותו, באבק טיבאן, נעים להכיר. הוא בן עשרים ושבע, מחייך תמיד, כולו כמו שמש זורחת. בבקרים, כשגברת סאפורה חוזרת מהפארק, היא חולטת כאן תה ובאבק מגיע מהמאפייה בכיכר. זה טקס שכזה, הוא הסביר, שפותח את היום יחד. הוא צעק, שיריני! מאפים לכולם! והוציא לחמים מתוקים משקית נייר גדולה, נאן שירמאל, וגם ר'נדי, ולחם ארמני מתוק עם ריח טרי וחם. זהרה הגישה אותם בצלחות ברונזה מסוגננות, עם סרשיר, שמנת מתוקה כבדה וריבת פירות.
יהיה לך נחמד, חבר צעיר בשכונה, זהרה עודדה אותי. אז שאלתי את באבק איפה מסתובבים כאן, בעיר, אולי יוכל להמליץ לי. הוא הסיט מבט וענה, אני מעדיף להישאר בבית, שואל סרטים מספריית הווידיאו או מתכרבל במיטה עם "הארי פוטר".
באבק עייף, זהרה תירצה בשמו, אחרי הכל בבוקר הוא עובד בממשלה, פקיד במיניסטריון הבינוי, ואחר הצהריים משלים הכנסה במתפרת פיפרנו, כאן ברחוב. לא נורא, הכל זמני, לא רחוק היום שיקים סוכנות נדל"ן עצמאית בכל הכסף שחסך, אין כמו נדל"ן בעיר הזאת, היא הסבירה.
התיישבנו ארבעתנו סביב שולחן האוכל, עוטפים זה את זה בחיוכים לבביים שמפיגים כל מבוכה. ידידי קאמי, גברת סאפורה העירה, אם יהיה ברצונך להצטרף למועדון ארוחת הבוקר, נצטרך ללמד אותך להתלונן. ארוחות המאפים שלנו לא מתוקות בלי רוטב סמיך של תלונות.
על מה תרצי שאתלונן?
על כל דבר, כמובן. פריקת עול ושחרור קיטור, מה יותר בריא מזה? הנה, בשמחה, נדגים לך.
גברת סאפורה פתחה את הסבב בקבילה על האינפלציה - מכרסמת לה בביזנס, האינפלציה הארורה. וגם על המדינה, היא זעפה, שירקה לה בפרצוף, דווקא לה, שנתנה את השנים הכי יפות לשירות הציבורי, איך העזו לעצור את השעון שלה בגיל צעיר שכזה. ומדוע צג הטלפון הסלולרי מראה תווים קטנים כל כך? האם מישהו מוכן להסביר לה באיזו זכות מונעים מאזרחית ותיקה כמותה אפשרות לשלוח הודעות טקסט? זהרה, בעקבות הזקנה, התרעמה על המנהיג העליון, שבדיוק כשהתחיל להיות לה מושלם, בא להמיט עליה את הרע מכל. וגם על חאמד החתול, שמשלשל בכל מקום, האידיוט, מי שמע על חתול עם רגישות למוצרי חלב? ובאבק החייכן, אפילו הוא התלונן על הממשלה, על החוקים של הממשלה, שממררים לו את החיים. כלום לא התרומם לו, בגללם, ככה אמר. אבל גם הרפורמות, הפתיחות, גם עליהן התלונן באבק, כי נדמה לו פתאום שהיה דווקא כיף בילדות, כשהיה אסור להחזיק מכשיר וידיאו בבית, או ללבוש ג'ינס, או לענוב עניבה, או לשחק שחמט - לא שהוא יודע לשחק שחמט, אבל בכל זאת היה מיוחד שהיה אסור - כי הכל היה אסור פעם, בהתחלה. והיו גם הפסקות מים יזומות בגלל המחסור. איך אפשר לשכוח? החיים היו משפחתיים הרבה יותר, באבק התגעגע. אז ניסיתי גם אני, מאמן הנבחרת הלאומית, אמרתי, איך נתן לסעודים להעיף אותנו מהגביע העולמי? וניסיתי להישמע כועס, והתגעגעתי לעלי סמימי המנוח משוק האבטיחים של יום שבת, שהיה אומר, אנשים תמיד יתנפצו על החומות של מה שאין להם.
אבל למסכת התלונות נלווה גם תדריך ביטחוני מפי הקשישה: תיזהר ממשפחת נג'פיאן, אסור לקטר לידם. זהרה היתה מסלקת אותם מהבניין כבר מזמן, אם לא היתה חוששת מקשרי המשפחה בחלונות הבינוניים. הבעיה היא שהבן השמן, מסעוד נג'פיאן, יושב תמיד על המדרגות, כמו איזה מלשן, מציץ חטופות למעלה ולמטה, סוקר כל תנועה סביב הדלתות שלנו במבט זועף ומוכיח. לפעמים הוא סורג, גברת סאפורה התמרמרה, ככה בחדר המדרגות, שמן קטן סורג, היא הסבירה, כאילו זה מפליל באופן מיוחד.
אבל האבא נג'פיאן, הוא כמובן המפוקפק העיקרי, בכל רגע ירים שפופרת, יחייג 110, ובתוך דקות יסתערו רכבי טויוטה חמושים על כולנו. ככה אמרה. גבר בן ארבעים בערך, צעיף צמר תלוי לו על הצוואר, על אפו משקפיים שחורים ומתחת לו, שפם. הוא לובש סוודרים חדשים מקושקשים וכשקר גם ז'קט בד אלגנטי. יש לו דוכן ברחוב, לסיגריות, עיתונים וטלפון ציבורי ירוק, הדלפק שלו משקיף ישירות על שער הבניין. ומה ממחיש את הקנאות שלו יותר מהעובדה - שנחשפה ממש לאחרונה - שאדון נג'פיאן מסרב למכור קוקה קולה? גברת סאפורה ביקשה ממנו לתומה בקבוק והוא ענה לה, במצמוץ מתחנחן, שהוא לא מחזיק קוקה קולה. פשוט לא, כי אין סיבה לממן את הקפיטליסטים או להיות אחראי ללכלוך מוחות ילדי השכונה בסמלים שכאלה, לכן הוא מוכר רק זמזם קולה, שהיתה פעם, לפני שנולדתי, פפסי, ופרסי קולה, ומכה קולה מיובאת מסעודיה, וגם נושהאב קולה מדובאי, וזה די והותר בעיניו. עוד לפני שגברת סאפורה הצליחה להירגע מהתגלית המרגיזה, באה אחת מרגיזה עוד יותר. היא עמדה ברחוב, מתעסקת בענייניה, לא מפריעה לאיש, לבושה חליפה צבעונית משובצת, משהו שיצליח להרשים את הלקוחות. מכונית מלאה בתיירים יפנים נעצרה לידה, והנהג מלוכסן העיניים בירך אותה לשלום בידידות ושאל, גברתי, כיצד מגיעים לכיכר המהפכה, ברשותך? הזקנה ענתה לו, מה יש לך לחפש בכלל בכיכר המהפכה? אבל עוד לפני שניגנה את סימן השאלה, הבחינה באדון נג'פיאן צולב אותה מהדוכן בעין חמוצה, כאילו העליבה את הרפובליקה. הוא כמובן מיהר לעוות את פרצופו בחיוך מתקתק ומזויף כשתפסה אותו מביט. אופייני, כזה הוא אדון נג'פיאן, הנחמדות שלו תמיד מעוררת דחייה. זה בילבל את גברת סאפורה רק לרגע, כי מיד המשיכה לשרת את האורח היפני, ואמרה לו, ידידי, תפנה בבקשה ימינה ברחוב בוקרשט. ואז פתאום, בלי בושה, אדון נג'פיאן קטע אותה, אמנם עדיין בחיוך, אבל ממש קטע, התפרץ לה לדברים ותיקן אותה - רחוב השאהיד אחמד כסיר, כבר מזמן לא קוראים לו רחוב בוקרשט. תיקן ומתח עוד יותר את החיוך. התייר היפני הסתלק מהמקום, וגברת סאפורה נבהלה, ניגשה אל הדלפק, קנתה בקבוק זמזם קולה ואמרה לנג'פיאן, במעין התנצלות מתרפסת שאחר כך התחרטה עליה מאוד, נו טוב, חשבתי שיהיה ליפני קל יותר לזכור בוקרשט, זה שם מוכר שכזה, בינלאומי, אבל אתה צודק, אדון נג'פיאן, גם השאהיד אחמד כסיר בוודאי מוכר וזכאי שנכבד אותו באזכור מורשתו. אני מביטה בפנים שלו על ציור הקיר בכיכר בכל פעם שאני עוברת וחושבת עליו. איזה גיבור אדיר, בקושי בן שש-עשרה, איזה אומץ לפוצץ את עצמו, ילד יפה, אין ספק.
נג'פיאן הצטדק, גברתי, לא כתוב בוקרשט על שלטי הרחוב, התייר לא היה מוצא את הפנייה.
וגברת סאפורה הרגישה שהוא מתחסד ומיתמם ומתנשא עליה, אבל חייכה בנימוס ועזבה עם בקבוק הזמזם. מוכרחים להיות זהירים מתמיד, היא הודיעה לזהרה, לבאבק ולי. למיניסטריון המודיעין ולבסיג' יש לפחות מאה אלף מלשינים מתנדבים, ואין הרי היגיון שדווקא בבניין שלה לא יהיה אחד שכזה. מזל שבתוך המחשבות הם עדיין לא יכולים לרגל, אמר באבק, הרי שם מתחוללים הפשעים הגדולים באמת. *
