כיצד הצליח הסופר רון לשם לכתוב על טהראן כאילו התגורר בה במשך שנים?
מאת רון לשם
ארבע שנים לאחר ש"אם יש גן עדן" מכר למעלה מ-120 אלף עותקים ופורסם ב-22 מדינות מפרסם הסופר רון לשם את ספרו השני - "מגילת זכויות הירח". ספר על חיי צעירים איראנים שחיים את איראן של מטה. כיצד הצליח סופר ישראלי צעיר לכתוב את טהראן כאילו התגורר בה במשך שנים? העניין פשוט בתכלית: עבור מי שבחר בחיים של כתיבה, השיטוט ברחובות טהראן ללא דרכון ישראלי אפשרי רק כשאתה מצויד במקלדת ובחלומות אסורים על מחר. כניסה מהדלת האחורית לתוך תודעתו של כותב
עצמתי עיניים והנחתי את עצמי במקום חשוך. איזה סוג אדם הייתי במקום חשוך? במקום שבו אסור לנשים לשיר, אבל מותר להן לשיר במקהלה. אסור להן לרכוב על אופנוע, אבל על אופניים מותר. הומו דינו מוות, אבל ניתוח לשינוי מין המדינה דווקא מעודדת.
איזה מין אזרח הייתי במקום שכזה? אתמול אסור היה ללבוש שם ג'ינס. היום מותר. היום כבר מותר לשחק שחמט, אבל מחר לוחות השחמט יושלכו שוב לשריפה פומבית בכיכרות העיר, עד ששוב יותר המשחק, כי חוקים ופסקי הלכה צצים ונעלמים. יש מוסיקה שאסור, ותספורות שאסור ומאכלים שאסור. מורה למוסר שולפת תלמידות לבדיקות בתולין. ילדות בנות תשע נשלחות אל תאי הנידונים למוות. נשים נסקלות בעוון ניאוף, שותי אלכוהול נתלים ממנוף, גם בלוגרים שמעליבים את המהפכה. תשעה מיליון אתרי אינטרנט חסומים, גם גוגל נחסם לא פעם, ובין גגות גורדי השחקים מקפצים שוטרים ומנתצים צלחות לוויין.
הייתי מוכרח לחיות שם, אז כתבתי. בדרך כלל אני כותב כדי לייצר לעצמי חיים שאין לי דרך לחיות. לכתוב זה לחיות אותם. אז השלכתי את עצמי בטהראן, ושוטטתי. כמה עמוקה התהום שפעורה בינינו, תהיתי. אחר כך התרגלתי, כי בני אדם מתרגלים. וגם הבנתי שהדמיון רב מהשוני, תהום לא פעורה. עננה אפלה רבצה מעל המחשבה הזאת, העיקה, אבל גם קרני אור ביצבצו מבעד לה. תלוי מה ביקשתי לראות.
מתחת לפני השטח
לפני שלוש שנים וחצי הכרתי את האיראנים הראשונים בחיי. זה התחיל באינטרנט. אני עושה את זה מדי פעם: "מבקש חברות" מאדם שאין לו שום סיבה להיות חבר שלי, ואז חומק פנימה, בחסות הרשת החברתית, אל אלבומי התמונות, מנווט בין חדרי הבית שלו, בשקט פולשני, מביט בו בארוחה משפחתית, במשרד, בחופשה, בבר, בחוף, מתעורר, נרדם.
את כל סוגי המבטים שלו אני מכיר, יודע כמה אנשים שונים הוא מחבק ובאיזו דרך הם נוגעים בו. כל דמות בחייו מתויגת על המסך ואני מרפרף בין השמות. הם כותבים אליו, והוא משיב - על מה הוא חושב, מה הוא אוהב, מי בגד בו, מה מצב הרוח שלו הבוקר. הוא מעדכן, אנשים אוהבים לעדכן. ואני מטייל, ובאופן מוזר, לפעמים, באמת, אני הופך חבר.
לפעמים אני מבקש חברות מפלסטינים, אבל הם ממעטים לאשר. אצל המצרים הפתיחות לישראלי אפסית. לסורים אין באמת נגישות לרשת. אבל חיפשתי איראנים והם אישרו בלי יוצא מן הכלל. כך טבעתי בנהר שוצף של שיחות ותמונות מתוך יקום מקביל, שנראה בדיוק אותו הדבר כמו זה שיש לנו כאן, רק הצבעים בו חדים יותר. ובכל תמונה יש פרט אחד קטן, שמסגיר שהיא לקוחה מכוכב אחר, שחג במסלול סמוך.
ברחובות טהראן, המוקפת הרים אדירים ומושלגים, משתרכים תורים ארוכים בציפייה למודל חדש של סוני-פלייסטיישן, וגם ל"הארי פוטר". רכבת תחתית מרחפת במעבה האדמה, חדשנית וממוחשבת. נהגות מירוצים מתחרות באצטדיון הלאומי, סוחטות דוושות גז בקופסאות מתכת השוות מיליוני דולרים. וסדר היום עוסק באינפלציה, בזיהום האוויר ובשחקנים הזרים שמשתלטים על ליגת העל. עם רומנטי מדי. וטוטלי מדי. ויצרי מדי. ומכור לדרמה. מכור לשכול צבאי פגיע ורגיש. רווי טלטלות מצלקות. כמונו. וכל אחד יושב בו על כיסא שאינו מתאים לו, כמו כאן. רוב חילוני, שסובל מחיבה למסורת ולפשטות, ופשוט התרגל, בדרך כלל, לאילוצי החיים.
וככל שהאיסורים מעל לפני האדמה התרבו, הפכה הבירה לעיר כפולה, לשתי טהראן המתקיימות במקביל. בזו שמתחת, במסיבות האנדרגראונד, מפוזרות קערות אקסטזי בכל מקום, האלכוהול מוברח, הסקס זמין, סצנת ההיכרויות חסרת מעצורים, כפרי הנופש מתירניים, שליחים על קטנוע יספקו כל מוצר אסור, ואנשים מצליחים לחיות. כי במחתרת כל מה שאסור מותר, ואין גבולות. לפעמים אסור זה רומנטי.
שנתיים היינו מתכתבים בלילות, אני והאיראנים. ניסיתי ללמוד: שפה וסלנג, מוסיקה, שמות רחובות, פארקים ומסעדות. אלבומי התמונות שלהם נראו כלקוחים מהרחוב הסמוך, מדירה של חבר. המחשבה שהעולם אוסר עלינו להיפגש הוציאה אותי מדעתי, והתשוקה רק הלכה וגברה - לחיות איתם. מה אתה היית עושה אילו היו גונבים לך את המדינה, שאלתי את עצמי. האם היית מזדקף וקם, בידיעה שתיפול? האם היית נלחם במחתרת, האם היית מפגין? האם היית חוזר בתשובה, כלומר נכנע? כי אולי החופש קשה מנשוא, לעתים, וחשיפה מהירה אליו עלולה להתגלות כהרעלה מערערת. אולי חופש מבלבל ותובעני על כתפיים חלשות, לא בשלות, קולע לפינות החשוכות ביותר? רציתי להרגיש בעצמי. האם היית נמשך אל מה שמסוכן, או מעדיף את השלווה, את המסגרת? הצנחתי את עצמי בחשיכה כדי לדמיין ולברר. אין כמו כתיבה כדי לחיות במקום אחר, משונה, ולבדוק.
אחר כך רציתי לפגוש איראנים, בשר ודם. לא גולים, לא פליטים, לא יהודים. צעירים איראנים ממוצעים שהפכו קרובים אלי. מיניסטריון הפנים לא מנפיק שם דרכון למי שלא שירת בצבא, אלא אם הוזמן ללימודים במוסד רשמי במדינה אחרת. רוב מדינות העולם לא מעניקות ויזה בקלות לאיראנים. ואלו המבקשים לצאת, נדרשים במקרים רבים להפקיד ערבות שיבה שלא ניתן לעמוד בה. בכל זאת הצלחנו לקבוע, אני וחבר. חיכיתי לו בצד השני של כדור הארץ, בחדר האחרון, בקצה מלון שהתברר כחשוך ושקט מדי, ומצלמות האבטחה שהשקיפו בו משום מה על המסדרונות גרמו לי לחשוד: אולי המוסד רואה בי בוגד? אולי המודיעין האיראני רואה בי מוסד? אולי לא היה לי מעולם חבר כזה, הכל אשליה ומשחק? הוא איחר בארבע שעות, במחשבות השתוללו לי תרחישים רצחניים. באחת אחר חצות הרמתי ידיים וניסיתי, לשווא, לישון. באחת ושלושים התקשרו מהלובי, הוא המתין לי שם. ירדתי, והקרחונים נמסו ברגע.
לגור בתוך הכתיבה
התחבקנו. יצאנו לטייל על החוף, שתינו בבר, גילינו שגדלנו על אותן סדרות טלוויזיה, שהוא קרא כל ספר מתורגם שקראתי, שהוא לומד המון עברית, בשבילי, כי הוא שוצף מרוב סקרנות, כי ישראל, כל השנים, הסתכמה למיטב ידיעתו במדבר צהוב אלים, מלא מלחמה, וזהו. והוא, כל השנים, היה בעיני, גלימה חשוכה. לפנות בוקר, שאלתי אותו, איך תיתכן מחתרת המסיבות הזאת, שלכם? עד כמה עיוור השלטון? להפך, הוא ענה, אנחנו העיוורים, חכמי הדת רוצים אותנו עגלים מסוממים, מעדיפים אותנו מתפרעים בסתר ולא מתפרעים ברחוב, הפוליטיקאים מבקשים להבטיח שנפרוק עול, עד שנתבגר, ונתחתן, ונתמסד, ויימאס לנו למרוד, ונהיה טרודים בקשיי הפרנסה. שחרור הרסן ואיסופו, ככה משחקים בנו, מצליחים לשמור אותנו רגועים ושלווים, הוא אמר. איראן יודעת להרגיל אותך אליה. גזרות, עוול, אפליה - בני אדם שוקעים מולם באדישות וברפיון, שוחים לעבר הפרטיות הכוזבת. קוראים לזה חיים.
שבוע עבר עלינו ביחד, ואז נפרדנו, אין לדעת עד מתי, ואם לעד.
אז החלטתי לגור בטהראן. כשאני לא יכול לגור, אני גר בכתיבה, והכתיבה היא החיים. עצמתי עיניים והנחתי את עצמי במקום צבעוני, לא רחוק מכיכר ארגנטינה, מאחורי הווילון השחור. הייתי קאמי, ילד בן תשע-עשרה מעיירת נמל קסומה, שילדותו חלפה על רפסודה ששטה במי הלגונה הגדולה, לחופי הים הכספי. נפרדתי מהחבר הכי טוב שלי, שחזר בתשובה, ובאתי אל העיר הגדולה, ללמוד באוניברסיטה, להישאב אל חיי המחתרת, ולהתאהב. יצרתי לי בניין דירות, בבעלות דודה שלי, זהרה, אלמנת מלחמה, זמרת עבר שנאסר עליה לשיר, ונילופר, בתו של חבר המג'לס, הפרלמנט, ציירה עבורי את דיוקנה של העיר כפי שחיים אותה אלה שחיים באמת. וגם את המחיר.
זו הסיבה שכתבתי. כי גם את מוצב הבופור בלבנון כתבתי כי לא הייתי לירז מעפולה, ולא הייתי זיתלאווי מטבריה, אבל הייתי מוכרח להיות.
ישראל היא לא איראן. אבל כיסים חשוכים יש גם כאן. עוולות, גם אנחנו מתרגלים להן. לא תהום מפרידה בינינו לבין המציאות ההיא, אלא מערכת בחירות אחת. חושך בעידן האינטרנט הוא דבר מופרך הרבה פחות משניתן לחשוב. השבריריות של החופש, הקלות שבגזילת חירויות, הרגל הגסה שרומסת אדם פרטי - כשהיסטוריה, פוליטיקה, ואידיאולוגיה יוצאות מהאופנה, אין מי שיעמוד דרוך להגן מפניהן.
כבני אדם אנחנו דומים יותר משאנחנו שונים, והדומה לא רק מבהיל, אלא גם יפה. בתמימות, נדמה לי, שאם כל ישראלי היה מבקש חברות מאיראני שאין לו שום סיבה להיות חבר שלו, ואז שואל כמה שאלות, ומדמיין את עצמו שם, החיים כאן היו מסוכנים מעט פחות (ואין לזה שום קשר לאיום האיראני או לפצצה). אבל אני בינתיים שיגרתי את הדמויות לדרכן, נפרדתי מהן כמו שכול. המשכתי לגלגול אחר, אל חיים שאני לא יכול לחיות. אין כמו כתיבה לקחת חופשה מהחיים.
