"אנו מדברים על שעת מלחמה וכל אירוע פוגע במורל העם" - המשפט הזה אינו לקוח מהגיג בכתב עת ימני; הדברים נאמרו בימי "עופרת יצוקה" מפי נציג משטרת ישראל, שביקש לשכנע את בית משפט השלום בתל אביב להרחיק מהעיר אזרחים שהפגינו נגד המלחמה. כמעט באותה שעה, בדיון בבית משפט השלום בחיפה על הארכת מעצרם של קטינים (כלומר, לפני משפט), שחרר השופט משה גלעד את ההצהרה הבאה: "המאפשר אמירת דברים בגנות המדינה ובעד אויביה אף בזמן שאלה ממטירים טילים על אזרחיה, חייב לציית לחוקיה ובוודאי שאסור לו לפגוע בשוטריה הבאים להשליט סדר. דומה הדבר לאותו אדם היורק לבאר ממנה הוא שותה".
אלה מקצת מהפנינים שמקשטות את הדו"ח החדש של ארגון עדאלה, שכותרתו "מחאה אסורה: הגבלת חופש הביטוי של מתנגדי המתקפה הצבאית בעזה על ידי רשויות אכיפת החוק". מחברות המסמך, שמתפרסם כאן לראשונה, עורכות הדין עביר בכר ורנא עסלי, סרקו וניתחו במשך חודשים ארוכים מאות פסקי דין ובקשות מעצר. הן גבו עדויות מעשרות פעילי זכויות אדם שנעצרו ואוימו בזמן המתקפה על עזה, ותיעדו את התנהגותה של האקדמיה הישראלית בשעות המבחן של חורף אשתקד.
לעצור עד הסוף
המסמך של עדאלה הושלם ימים אחדים לפני פרסום דו"ח גולדסטון. הוא מבסס את העובדות ומעמיק את הביקורת על פגיעה בחופש הביטוי ועל חוסר סובלנות כלפי המחאה, בעיקר של אזרחי ישראל הערבים, נגד המתקפה האכזרית על האוכלוסייה האזרחית ברצועה. הדו"ח מלמד שגורמי האכיפה לא למדו את לקחי מהומות אוקטובר 2000, ולא הפנימו את המלצות ועדת אור.
בתקופת העבודה על ניסוח הדו"ח שלהן, כותבות המחברות, פורסם בתקשורת שנשיא המדינה שמעון פרס קיבל את המלצתו של שר המשפטים הקודם דניאל פרידמן לחון 59 אזרחים שביצעו עבירות פליליות במחאה על תהליך ההתנתקות באוגוסט 2005. הנשיא הצהיר אז כי החנינה ניתנת מתוך הבנה למחאתם של הצעירים, ושככלות הכל מדובר היה באירוע היסטורי, חריג ויוצא דופן.
המפגינים הערבים (וקומץ יהודים) שמחו נגד אירועי דמים שגבו את חיי מאות מבני עמם - לא זכו אף למעט מאותם גילויי הבנה. "בכל החלטות בתי המשפט שעיינו בהן נמנעו הערכאות השונות מלאזכר את סיבת הזעם של ציבור מתנגדי המלחמה ויציאתו לרחובות", כותבות החוקרות, "מאות ההרוגים, הפצועים, ההרס, האסון והחורבן שהמיט הצבא הישראלי על תושבי עזה לא מצאו להם זכר באף החלטה על הארכת מעצר. העצורים הוצגו כפורעי חוק ועבריינים שיש להחמיר עמם את הדין בשל ?המצב', במנותק מההקשר הפוליטי למחאתם".
הגיוס למלחמה לא נעצר בערכאות הנמוכות. מתוך שבעה עררים בעניין מעצרים עד תום ההליכים קיבל בית המשפט העליון רק את עררי המדינה - ודחה את כל העררים שהוגשו על ידי העצורים. שופט בית המשפט העליון, אשר גרוניס, חתם על החלטה בדבר מעצר קטין עד תום ההליכים במלים: "כמובן ששינוי העתים יוביל לשקילה מחדש של סוגיית המעצר". ולמען הסר ספק הדגיש גרוניס: "באומרי ?שינוי העתים' הכוונה היא לסיומו של המבצע הצבאי ברצועת עזה ולירידה במספרן של הפרות הסדר בתחומי מחוז צפון".
החוקרות מציינות כי מבחן "שינוי העתים" יוצר נתק בין שאלת המעצר עד תום ההליכים לשיקולים ביחס לנאשם עצמו - ומשתית את תוצאת ההליך על התנהגות הקהילה ולא על התנהגות הפרט. הן מזכירות כי חוק המעצרים נועד לתת כלים אחידים בנוגע לעילות שלילת חירותו של אדם, ואינו מפריד בין תקופת מלחמה לתקופת שלום.
חוקרות עדאלה למדו, מתוך השיעור הגבוה של מעצרים עד תום ההליכים, שהמעצר נהפך בימי הלחימה ליעד בפני עצמו. המשטרה והפרקליטות סירבו בתוקף לבחון אפשרויות שחרור ממעצר או בתנאים מגבילים גם כאשר מדובר היה בקטינים תלמידי בית ספר. באי כוחה של המדינה אישרו למעשה כי מטרת המעצרים "להעביר מסר מרתיע לציבור בכלל ולציבור המתפרעים בפרט". בדיון אחר בהארכת מעצר, הם הודו שהדבר נועד "להרתיע אותם פורעים בכח ולעוצרם עד תום ההליכים גם כדי למסור מסר לציבור שהתנהגות כזאת אין לה סליחה". דברים אלה נאמרו בבקשת מעצר שלא נתמכה - לדברי בית המשפט - בכל תשתית עובדתית ראייתית. באופן אירוני משהו, המשטרה שבה והגדירה את אירועי המחאה נגד המלחמה כ"הפרת השלום".
הנטייה הרווחת בעולם, לרבות בישראל, הינה להוציא קטינים מההליכים הפליליים הפורמליים, ולהעדיף הליכים חלופיים שיבטאו נאמנה את הצרכים של הקטינים, טובתם ורווחתם. על אף זאת, בעת המבצע ישבו מאות קטינים במשך שבועות ארוכים מאחורי סורג ובריח בהמתנה למשפטם. עיון בכמה החלטות בעניין "מעצר ימים" מצביע על האופן שבו ניפחה המשטרה את החשדות נגד החשודים, כדי להאריך את מעצרם.
כך למשל, ב-29 בדצמבר 2008 הונחה בפני בית משפט השלום בחדרה בקשתה של המשטרה להאריך בשבעה ימים את מעצרם של שני חשודים בגין חשד להשתתפות בהתפרעות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. נציגה טען כי החשודים הבעירו צמיגים, יידו אבנים על שוטרים וקראו להרג יהודים. בית המשפט הורה לשחררם והעיר למשטרה כי "הבקשה להארכת המעצר איננה מבוססת, מנופחת, וטוב אילו היו חלק מהדברים שנכתבו בה, לא נכתבים כלל".
תחת חובתה להבטיח את מימושו של חופש הביטוי ביתר שאת בתקופות סוערות ושנויות במחלוקת - המשטרה בחרה להשתמש בכוח בניסיון להשתיק את קולות המחאה. עדויות רבות שהגיעו לעדאלה הצביעו על תופעה רחבה של מעצר אנשים רק בשל נוכחותם בזירת האירוע. אנשים ללא עבר פלילי נחשדו בעבירות חמורות, בילו את הלילה בבית המעצר והובלו באזיקים.
בזירות רבות שבהן התקיימו משמרות מחאה הגיעה המשטרה בכוחות מתוגברים ופיזרה את המפגינים בכח באמתלה שהם משתתפים בהתקהלות אסורה. העדויות מראות בבירור שכל משמרות המחאה לא היו טעונות רישיון מהמשטרה.
במקרים מסוימים התנתה המשטרה את שחרורם של אנשים שנעצרו מפני שהשתתפו במשמרת מחאה בכך שיימנעו מלהשתתף בהפגנות נוספות. איומי המשטרה בפיזור משמרות מחאה חוקיות החריפו כאשר במקביל למשמרות המחאה נגד המתקפה על תושבי עזה עמדו אנשי ימין שתמכו במתקפה. במקרים אלה, אנשי המשטרה טענו כי די בהתקהלותם של שלושה אנשים ומעלה במצב זה כדי להצדיק את פיזור ההתקהלות, להכריז עליה כבלתי חוקית ולהפוך את כל משתתפיה למתפרעים ולמתקהלים אסורים. פיזור ההפגנות נעשה באופן אלים והסב לעתים חבלות קשות למפגינים. אוטובוסים שהיו בדרכם לאירוע מחאה הוחרמו ושוכריהם נאלצו לחזור על עקבותיהם.
השב"כ לקח אף הוא חלק בהשתקת קולות המחאה. המשטרה הזמינה את הפעילים לחקירה משטרתית, אך עם הגיעם לתחנת המשטרה הם הובהלו אל חוקרי השב"כ. פעילים אחדים העידו כי החוקרים הפנו אליהם שאלות פוליטיות ואיימו לרדוף אותם ולהטיל עליהם את האחריות לכל עבירה שתבוצע במהלך ההפגנות. היועץ המשפטי לממשלה גיבה את שיטת התשאולים והאיומים של השב"כ בתואנה שהדבר נועד להרגיע את הרוחות.
ומה עשתה האקדמיה?
הדו"ח מאשים אנשי רוח ואקדמיה שעמדו מנגד במהלך אירועי הדמים בעזה והבליגו על גל המעצרים הקולקטיביים של פעילי השלום. מרצים בודדים בלבד הרהיבו עוז למחות בפומבי נגד המתקפה הצבאית. אנשי אקדמיה שמחו בעבר על מעצר קולקטיבי של מתנחלים קטינים, לא פצו פה נוכח החשדות לפשעי מלחמה של צה"ל והמעצר הקולקטיבי והארכות המעצר של קטינים שהפגינו נגדה. מוסדות אקדמיים הבליטו בכרזות ובמודעות בעיתונות את תמיכתם במלחמה. הם עמדו מנגד בשעה שהשב"כ והמשטרה התנכלו לסטודנטים יהודים וערבים שמחו נגד המתקפה.
אוניברסיטת חיפה, עתירת הסטודנטים הערבים, פרסמה בעיצומם של ימי "עופרת יצוקה" הודעה מטעם נשיא האוניברסיטה שלשונה: "כאות הזדהות עם חיילי צה"ל הלוחמים בעזה ועם תושבי הדרום, הפכה אוניברסיטת חיפה את המגדל המרכזי שלה לדגל הלאום... האוניברסיטת איננה מגדל שן והקשר שלה עם הקהילה הוא חלק בלתי נפרד ממנה. במעשה סמלי זה היא מבטאת את הערכתה הרבה לתושבי הדרום ואת עמידתה מאחורי חיילי צה"ל".
פסיקה עקבית בבתי המשפט
תגובת דובר משרד המשפטים: "במהלך מבצע ?עופרת יצוקה' נרשמו אירועים חמורים של התקהלויות והתפרעויות על רקע לאומני, המלוות לעתים בהפרות סדר של ממש הכוללות יידוי אבנים וחסימת צירי תנועה, בחלקם תוך סיכון חיי אדם ושלום הציבור, נוסח המאורעות הזכורים מחודש אוקטובר 2000 (הגם שלא באותה עוצמה והיקף). לצד מאמצי האכיפה והשלטת הסדר מצדה של משטרת ישראל, נדרשה התביעה למאמץ מוגבר על מנת להביא לאכיפת החוק ובלימת התפשטות התופעה. זאת על ידי אכיפה מוגברת, עמידה על מעצרים עד תום ההליכים, על בסיס עילות המעצר הידועות (בעיקר מסוכנות) ומיצוי הדין בהליך העיקרי עם העבריינים, בכפוף לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה.
"פסיקתם העקבית של בתי המשפט, עוד מאז אירועי אוקטובר 2000, הורתה על מעצרם של מתפרעים - לרבות קטינים - שהיו שותפים למעשי התפרעות על רקע לאומני, שהעמידו בסכנה עוברי אורח תמימים ואנשי ביטחון, בכפוף לקיומה של מסוכנות ספציפית בהתייחס לכל עצור. בית המשפט העליון קבע לא אחת, כי אדם המיידה אבנים בנציגי השלטון המבקשים להשליט סדר, או בעוברי אורח תמימים, מלמד על עצמו כי עלול הוא להוסיף ולסכן את ביטחון הציבור ואף חיי אדם. נביעת המעשים מלהט אידיאולוגי, ועשייתם בהתקהלויות גדולות ומתלהמות, מוסיפות על המסוכנות הנלמדת מהמעשה עצמו. רוחב התופעה מביא לגיבוי ועידוד הנוטלים בה חלק.
"משהפכה התופעה לחלק מסדר היום של אותם מתפרעים, קבע בית המשפט כי אין להתעלם מהסיכון הממשי לחיי אדם הטמון בה. במקרים של מעצר קטינים הונחו הפרקליטים לבקש מבתי המשפט עם תחילת ההליך לקבוע מועדים קרובים ככל הניתן, ולשאוף לניהול מהיר של התיק".
ממשטרת ישראל נמסר כי תגובת משרד המשפטים משקפת את עמדתה בנושאים האמורים.
החופש לבטא דעות שהציבור שונא
מה מעמדו החוקי של חופש הביטוי בישראל? מה חובת המשטרה כלפי המפגינים ומתי על המפגינים לבקש רשות להתקהל?
חופש הביטוי אינו מעוגן בחוק יסוד, אך במספר פסקי דין של בית המשפט העליון נקבע, כי חופש הביטוי הוא חלק בלתי נפרד מכבוד האדם, ולפיכך הוא מוגן על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בית המשפט קבע גם כי רשויות השלטון מוסמכות למנוע ביטוי רק אם קיימת סכנה בדרגת "ודאות קרובה" לפגיעה חמורה בביטחון המדינה או בשלום הציבור.
נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק, קבע כי "חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא או לשמוע דברים מקובלים על הכל. חופש הביטוי הוא גם החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות, אשר הציבור סולד מהן ושונא אותן".
הפגנה מחייבת קבלת רישיון מהמשטרה אם מתקיימים בה שלושת התנאים הבאים: משתתפים בה חמישים בני אדם או יותר; היא נערכת במקום ציבורי תחת כיפת השמיים; ויישמעו בה נאומים או דיונים בנושאים מדיניים, או תתקיים תהלוכה ממקום למקום.
משמרת מחאה שקטה, ללא נאומים וללא תהלוכה, אינה דורשת רישיון, אפילו מספר המשתתפים עולה על חמישים; הפגנה שמשתתפים בה פחות מחמישים איש אינה מצריכה רישיון, גם אם המשתתפים יצעדו בתהלוכה ממקום למקום וגם אם ישמיעו נאומים פוליטיים.
חובת המשטרה להגן על המפגינים מפני מי שמנסה להפריע להם באמצעים אלימים. החשש שמתנגדי ההפגנה יגרמו להפרת הסדר הציבורי אינו מצדיק סירוב לתת לה רישיון, אלא אם תוכיח המשטרה כי בעת ההפגנה לא יהיו לה הכוחות הנדרשים להגן על המפגינים.
