"רק לעתים נדירות מצליח אדם ללכוד את תשומת לב העולם כפי שעשה אובמה, ולהבטיח עתיד טוב יותר", הסבירה ועדת הפרס. נשיא ארצות הברית: "זו אינה הערכה על הישגיי, אלא קריאה לפעולה"
פרסי נובל לשלום מחולקים בבית העירייה של אוסלו, ובסיום הטקס מוזמנים הזוכים לסעודת ערב מרובת מנות ויין עם מלך ומלכת נורווגיה. לפני 15 שנים סיקרנו, הכתבים המדיניים מישראל, את הענקת הפרס ליצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת, שזכו בו בזכות הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית. בארוחת השבת של המשלחת הישראלית, ערב האירוע, ראינו לחיצת יד נדירה בין לאה רבין וסוניה פרס. שר החוץ אז ונשיא המדינה כיום, שמוקדם יותר באותו יום החליק על השלג ברחוב ונפצע בפניו, התפייט על התרבות הסקנדינווית: "הוויקינגים היו פראי-אדם ששתו דם מגולגלות, ותראו אותם היום". כנראה קיווה שבמזרח התיכון ילמדו מהעידון הנורדי.
למחרת בערב, אחרי הטקס והענקת המדליות לחתני הפרס, חיכינו בלובי של מלון "גרנד", עד שהארוחה המלכותית תסתיים ואפשר יהיה לתפוס את
סבתו החורגת של אובמה קוראת בקניה על זכייתו בפרס, אתמול
תצלום: אי-פי
המנהיגים בדרכם מאולם הנשפים. סמוך לחצות הופיע רבין, מתנודד קלות. אודי סגל, שהיה אז כתב גלי צה"ל, דחף לפניו מיקרופון: "אפשר לשאול אותך רק שאלה אחת, אדוני ראש הממשלה?" "על מה?", תמה רבין ונבלע במעלית.
שאלתו של רבין, "על מה?", עלתה מחדש בסוף השבוע, בתגובה להחלטת ועדת הפרס הנורווגית להעניק אותו לנשיא ארה"ב, ברק אובמה. פרסי נובל ניתנים על הישגים מוכחים ולא על כוונות ותקוות. הכימאית הישראלית עדה יונת זכתה בפרס נובל אחרי עשרות שנות מאמץ במעבדות מכון ויצמן. בהשוואה אליה, אובמה מקבל את הפרס על הצעת המחקר. על נאומי ההבטחה בקהיר ובעצרת האו"ם, שבהם הציג את חזונו לעולם טוב יותר, של כבוד הדדי ודיאלוג, עולם בלי נשק גרעיני.
קל לזלזל באובמה כזוכה לא ראוי. עד כה, בפחות מתשעה חודשים בשלטון, הוא לא השיג אפילו הסכם שלום אחד, ולא סיים את המלחמות שמנהלת ארצו באפגניסטאן ובעיראק. במזרח התיכון מרובה הסכסוכים, אובמה טרם חידש את המו"מ הישראלי-פלסטיני ולא העביר את סוריה למחנה הפרו-מערבי.
קריאתו הנועזת לדיאלוג עם איראן נענתה באיחור. צפון קוריאה ואיראן ממשיכות בתוכניות הגרעין שלהן וישראל בפיתוח ההתנחלויות, בניגוד לעמדת אובמה. עם ביצועים כאלה, מה פתאום מגיע לו פרס?
ובכל זאת, יש צדק בהודעת ועדת הפרס, שאובמה ראוי לו על מאמציו לחיזוק הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין האומות. העולם השתנה בשנה האחרונה, ולשינוי הזה אחראי אובמה ולא שום אדם אחר. האם אפשר לדמיין היום את ישראל יוצאת שוב למבצע כוחני בעזה, או בלבנון, עם גיבוי אמריקאי מוחלט כמו שאולמרט קיבל מבוש? האם נתניהו יכול לסמוך על אובמה שיתמוך בפעולה ישראלית בצפון, בדרום, או נגד איראן? האם נתניהו היה מקבל את פתרון שתי המדינות, פותח מחסומים בגדה ומגביל את הבנייה החדשה בהתנחלויות, בלי "עידוד" מאובמה? בהענקת הפרס, הנורווגים מאותתים לאובמה שימשיך בקו שלו, שיימנע מהסלמה באפגניסטאן וממלחמה נגד איראן, ויפעל ברצינות לקידום השלום במזרח התיכון ולריסון הנשק הגרעיני (יש סתירה פוטנציאלית בין שני היעדים: מניעת הגרעין מאיראן עלולה להיגמר בהפעלת כוח).
הפרס הוא הצהרה פוליטית על הנורמות הראויות בקהילה הבינלאומית: עזרה לחלשים ולפליטים, מאבק בדיכוי פוליטי, בקרת נשק, פתרון סכסוכים, מודעות להתחממות כדור הארץ. אובמה מייצג את הנורמות האלה ומבטיח לקדם אותן, יותר מכל מנהיג אחר.
הסכסוך הישראלי-ערבי סיפק לא מעט זוכים בפרסי נובל. ראשון החתנים היה הדיפלומט האמריקאי ראלף באנץ', שתיווך בהשגת הסכמי שביתת הנשק. ראש ממשלת קנדה לשעבר, לסטר פירסון, זכה בפרס על מאמציו לסיים את מבצע קדש. ההסדרים שכוננו באנץ' ופירסון החזיקו מעמד עד 1967; יוזמיהם ראו בערוב ימיהם את קריסתם.
בגין וסאדאת זכו בפרס על הסכם שלום, שמתקיים כבר 30 שנה ומשמש נדבך מרכזי במאזן הכוחות האזורי. לרבין, פרס וערפאת לא היה מזל כזה: תהליך אוסלו התפרק, יעדיו לא הושגו והסכסוך רק החריף.
הסימנים שפרס נובל איננו ערובה להצלחה במדינאות נראו כבר בערב ההוא באוסלו, בדצמבר 1994. בסוף הערב נועדו רבין, פרס וערפאת לישיבת עבודה, שהיתה אמורה להתניע מחדש את התהליך המדיני. הפגישה הסתיימה, כמו רבות אחרות, בהודעה פלסטינית על "משבר" מול הודעה ישראלית שהכל בסדר. את המסורת הזאת גם אובמה לא הצליח לשנות: בשעה שבה הודיעו לו על זכייתו, שליחו מיטשל המשיך בשיחותיו העקרות, המתסכלות, עם נתניהו ועבאס.
