"המוסיקה לפני הכל", כתב המשורר הצרפתי פול ורלן בשירו "אמנות השירה", וקריאת הקרב המפורסמת הזו רלוונטית גם היום, ובעצם רלוונטית תמיד, בכל מה שנוגע לשירה. אמנות השירה במיטבה קרובה הרבה יותר אל המוסיקה משהיא קרובה, נניח, אל הפרוזה, אף על פי ששתיהן כתובות ממלים.
בספרו החדש נוגע נסים קלדרון בשני אספקטים עכשוויים ובוערים מאוד של העניין החשוב הזה - הזיקה בין השירה לבין המוסיקה: מצד אחד הוא מדבר על שירה שזכתה ללחנים ולביצוע של זמרי רוק ישראלים בעשורים האחרונים ומצד אחר הוא מדבר על המוסיקליות שבשירה עצמה, על האופן שבו מתארגנות המלים בתוך השירה העברית העכשווית כך שהן יוצרות אפקט מוסיקלי, שהן מתנגנות באוזני הקוראים, שהן בוראות קצב משלהן ומחוללות - אין לי מלה אחרת - מוסיקת רוק פנימית משלהן.
אני מייצג כאן את השירה הכתובה, ולכן, באופן טבעי, אדבר יותר על הצד הזה. על המוסיקליות שהיא חלק בלתי נפרד מהשירה.
אני רוצה להקדים ולומר שלמוסיקליות בשירה אין מתכונת אחת: שיר שכתוב בחרוז חופשי יכול כמובן להיות מוסיקלי לא פחות מאשר שיר שכתוב בחרוז ובמשקל. ובלבד שתהיה בו מוסיקליות אמיתית, אינהרנטית, ושהוא לא יהיה כתוב באותה פרוזה עצלה וקצוצת שורות, שמאפיינת בעשורים האחרונים חלקים גדולים מדי משירת החרוז החופשי הישראלית.
המוסיקה שבשיר אינה תנאי מספיק לקיומה של שירה טובה, אבל היא בהחלט תנאי הכרחי. שירה טובה היא מעצם טבעה שירה מוסיקלית. והעיקר: המוסיקה שבשירה היא תנאי הכרחי לאפשרות של השירה להיחרת בזיכרון, לאפשרות של השירה להישמר בתודעתם של הקוראים - ולקיים כך בעצם את ייעודה.
אם נשאל את עצמנו רגע מהם השירים העבריים המודרניים שאנחנו זוכרים בעל פה, או לפחות יכולים לשחזר חלקים מהם בעל פה, אם כל אחד מאתנו ישאל את עצמו ביושר את השאלה הזאת, אני משוכנע שברוב המכריע של המקרים התשובה תהיה אחת מהשתיים: אנחנו זוכרים שירים שזכו ללחן, בוודאי - ולחלופין אנחנו זוכרים שירה שיש לה אופי מוסיקלי עמוק, וברוב מכריע של המקרים המדובר הוא בשירה הכתובה במתכונות קלאסיות, ולא פעם אף בחרוז ובמשקל. בעיני, לאפשרות שלנו לזכור שירה, לזכור קטעים ממנה בעל פה או לפחות להנכיח אותה בזיכרוננו, יש חשיבות אדירה לא רק מבחינת תודעתו של היחיד, אלא גם מבחינת מקומה של השירה בתודעה הקולקטיבית. ובמלים אחרות: יש לה השפעה אדירה על מקומה של השירה בתרבות שבה אנו חיים, על השאלה אם השירה תהיה בת חורגת ונידחת, כפי שהיתה עכשיו במשך כמה עשורים, או שתחזור למקומה המרכזי המסורתי, אל הימים שבהם היא היתה הקטר המוביל של רכבת הספרות העברית.
שאלת יחסי הגומלין בין שירה לבין מוסיקה היא שאלה שאנחנו מרבים מאוד לעסוק בה בכתב העת שאני עורך, "הו!", וכמובן גם באירועים הפומביים שאנחנו מארגנים עם צאת כל גיליון. הזיקה שלנו למוסיקה ולזמרים יוצרים היא זיקה אורגנית ועמוקה, שנובעת קודם כל מאופיה המוסיקלי של השירה שאנחנו כותבים ומפרסמים. יש קשר הדוק ואינטימי מאוד בינינו לבין כמה מהגיבורים המרכזיים בספר של נסים קלדרון: הקשר שלנו למוסיקאים כמו רונה קינן, שלומי שבן או ערן צור, נולד מתוך קרבה אמנותית גדולה, ומתוך מאמץ משותף לקרב בין השירה לבין המוסיקה, כל אחד מכיוונו. המוסיקאים האלה כותבים בעצמם טקסטים מורכבים ומשוכללים שמקרבים אותם מאוד אל השירה. זהו זן חדש בסביבת המחיה של יוצרי המוסיקה הפופולרית בישראל: יוצרי רוק פופולריים ואהובים על קהל רחב, שהם גם קוראי שירה מובהקים, שמלחינים שירי משוררים ומקיימים באורח קבע פרויקטים מוסיקליים משותפים עם משוררים. במבט לאחור נראה לי המפגש בין שתי הסיעות האחיות האלה, בין יוצרי השירה החותרת אל המוסיקה לבין יוצרי המוסיקה החותרת אל השירה, כמפגש טבעי וכמעט הכרחי.
מובן שלמפגשים הבין-אמנותיים האלה יש ערך רב מבחינת קירובו של קהל רחב יותר אל השירה. קהל גדול של חובבי רוק שאינם אמונים בהכרח על שירה צרפתית קלאסית התוודע לשארל בודלר בזכות הלחנים של מאור כהן לכמה משירי "פרחי הרע" בתרגומי. לאירועי השירה שמקיים "הו!" מגיע קהל רב מאוד (באירוע שערכנו לכבוד הגיליון הראשון של הו!, למשל, נכחו כ-800 איש, שמילאו את אולם סוזן דלל בתל אביב), וברור שאת הנהירה הזאת אנו חבים לא מעט להשתתפותם המתמדת והנאמנה - וגם הנדיבה, יש לציין, כי ההשתתפות שלהם היא כמעט תמיד בהתנדבות ובחינם - של זמרים ומוסיקאים כמו רונה, שלומי או ערן. אבל הרחבת הקהל הבא לאירועי שירה, חשובה ככל שתהיה, היא "רווח צדדי" בלבד. העיקר בעיני, כאמור, הוא ההשלכה התודעתית שמקנה לשירה הממד המוסיקלי שלה, האפשרות שלה להדהד בזיכרון, במודע ושלא במודע, והשלכותיה המרתקות של האפשרות הזו מבחינת מקומה של השירה בחברה ובתרבות שלנו.
כשאנחנו מדברים על מקומה של השירה בחברה ובתרבות, אנחנו מדברים בעצם על הפוטנציאל המהפכני שלה, על היכולת שלה להוביל את הספרות העברית קדימה ולהפוך על פיהן אמיתות עייפות. יש לומר שמאז ומעולם הובילה השירה את המהפכות בספרות העברית המודרנית, ובעצם לא רק בספרות העברית. לפסק הזמן הארוך שנטלה לעצמה השירה הישראלית מתפקידה כגורם מהפכני ומשפיע בתרבות העברית - פגרת מחלה ארוכה, שחפפה פחות או יותר את שלושת העשורים האחרונים של המאה ה-20 - היו השלכות עגומות מאוד לא רק על השירה עצמה, אלא גם על הפרוזה העברית ועל התרבות הישראלית בכלל. טוב שבתחילת האלף החדש אנחנו עדים לתחילתו של שינוי מהותי בעניין הזה.
לדיון המסורתי על התפקיד המהפכני ה"רגיל" של השירה באשר היא, התפקיד הפנים-ספרותי והפנים-לשוני, צריך להוסיף היום רכיב חשוב נוסף: העובדה שכתיבה, פרסום או הוצאה לאור של שירה בישראל, לא רק שהם מעשים שאין בצדם שום רווח כלכלי אפשרי - זה תמיד היה המצב - אלא שכיום הם נעשים כמעט תמיד במימון עצמי של הכותב (גם במקרים של משוררים מרכזיים ומוכרים) או תוך הפסד כלכלי ניכר. יתר על כן - בניגוד לעבר לא רחוק - כיום אין למשורר בישראל כמעט שום סיכוי לזכות בשכר מסוג אחר על יצירתו: יוקרה חברתית, סמכות תרבותית, פרסום וכיו"ב.
אך דווקא מצב הדברים העצוב הזה יכול להתגלות, באופן פרדוקסלי, כתסס מהפכני יוצא מגדר הרגיל. דווקא בזכות נידחותה הגמורה בחברת הרייטינג שבה אנו חיים יכולה השירה להיעשות מחדש למקומם המובהק של הפוסעים הצדה ושל המהרהרים, למפלטם של הפורשים מהמשחק ושל הנחלצים ממכבשי ההגמוניה החברתית, התרבותית ואף הלשונית. המנגנון ההיפר-קפיטליסטי והניאו-ליברלי המושל אצלנו בכיפה מציב בעצם מחדש את השירה במקום שממנו נעדרה זה עשורים ארוכים: השירה קולטת אליה יותר ויותר - אם ככותבים ואם כקהל שוחרים - את אלה שאינם יכולים או אינם מעוניינים לרתום את יכולותיהם הלשוניות האינטלקטואליות לכוחות הפרסום והשיווק, לטלוויזיה או לעולמות העסקים וההון, ובעצם היא חוזרת כך לתפקידה הוותיק כמבצרה הטבעי של קהילה אנטי-בורגנית, אנטי-קונפורמיסטית, כמעט אמרתי: בוהמית.
אני מאמין שהשירה יכולה לשוב ולהיות אתר פוליטי אמיתי שכמוהו חסרים כל כך בישראל של ימינו: אתר של ספק, של חתרנות ושל חירוף נפש. ואם לנקוט רגע נימה אישית, אמונתי זו היא סיבה מרכזית לכך שאני משקיע כל כך הרבה זמן, מחשבה ואנרגיה בכתב העת "הו!", בהתנדבות וללא תמורה כספית. אם אאבד את האמונה הזאת, אאבד את התקווה ששינוי תרבותי משמעותי כלשהו עשוי להתחולל כאן. והמוסיקה - כדברי המשורר - לפני הכל.
דורי מנור הוא משורר, מתרגם ועורך כתב העת "הו!"; המאמר מבוסס על דברים שנישאו בערב שנערך עם צאת הספר "יום שני", וכן על קטעים משיחה שערך אלמוג בהר עם דורי מנור ועם מתי שמואלוף, שתראה אור בגיליון 35 של כתב העת "תיאוריה וביקורת"
