ההמונים שבו אתמול לכיכר, גם אם מעט פחות, והכיכר הייתה ריקה, ריקה וחלולה. לפני שלוש שנים עמד כאן האב השכול הטרי אז, הסופר דויד גרוסמן, ודיבר על ההנהגה החלולה; אמש, היתה הכיכר חלולה מתמיד. נאומי-נאומים, קלישאי-קלישאות, על השלום, בטח על השלום, בלה, בלה, בלה; שירי רעות ואהבה, בטח רעות ואהבה, לה, לה, לה; עשרות צעירי תנועות הנוער עם שלטים נוקבים בידיהם: "לא תרצח", והידיעה המרעישה של הערב הייתה: העם, או לפחות "מחנה השלום" שבו, הוא נגד רצח. הידד.
בשבוע שעבר נדחתה העצרת, בגלל מזג האוויר. הפצצות בעזה ועצרות שלום נדחות אצלנו בשל תנאי מזג האוויר. שני בלונים נפוחים, האחד מטעם מפלגת העבודה, השני של מרצ, עמדו בכיכר בדיוק כמו בערב הנורא ההוא, לפני 14 שנה, אבל עכשיו גם מהבלונים הללו לא נותר דבר כמעט, זולת האוויר החם שבתוכם. דור שלם דרש שלום ועשה מאז שתי מלחמות מיותרות, נוער הנרות כבר בן 30 וכמה מחבריו הפגיזו בינתיים את לבנון והפציצו את עזה. לכן רק שירו שיר לשלום.
עצרת רבין אמש. תצלום: דניאל צ'צ'יק
מי נשא אמש את הנאום הנבוב ביותר? שמעון פרס? אהוד ברק? ציפי לבני? קשה לקבוע. התחרות ביניהם הייתה צמודה והוכרעה בנקודות. הבחירה נפלה על נשיא המדינה: "מתייאשים אינם מנצחים ומנצחים אינם מתייאשים"; "מוטב שלום שאינו מושלם על מלחמה שלמה"; "שלום עושים כשאין שלום"; וכמובן: השנה-הבאה-תהיה-שנת-ההכרעה, כמדי שנה בשנה. רק שר החינוך, גדעון סער, ליכודניק המחמד של מארגני העצרת, לא גיבב, אלא גם אמר משהו, לשם שינוי: הוא קבל על שהמחנה שלו הודר במשך שנים מאוהלי הזיכרון ונשא גם כמה דברים בעלי ערך על סובלנות וקבלת הדעה האחרת. נושא דברים על נהגו של רבין, במקום על מורשתו, סער הוא היחיד שדיבר בגובה העיניים, מבלי לגלגלן השמימה. אתמול, הוא רשם לעצמו לא מעט נקודות זכות בכיכר הזאת.
כולם דיברו על שלום ואף אחד אפילו לא הזכיר ברמז את הקפאת ההתנחלויות. כולם קראו לאבו מאזן ולבשאר אסד לעשות שלום, ואף אחד לא הזכיר את סרבן השלום שלנו, כחול-לבן, בנימין נתניהו. פרס החניף לקרואים וכינה אותם "עמוד האש של מחנה השלום", בזמן שאפילו גפרור אחד קטן לא ניצת כאן הערב; ברק טען ש"אנחנו" - כולל הוא, כמובן - הם "ממשיכי דרכו של רבין", ואף אחד לא גיחך. "באלימות לא נשיג דבר", אמר מצביא "עופרת יצוקה". תשואות.
כל הדוברים ורוב מוחלט של מאזיניהם היו כמובן אשכנזים וחילונים, רק הזמרים היו ברובם מזרחיים, לא כולל מאסטרו פיק. עובדיה חממה הרטיט עם "אנא בכוח" הנפלא שלו, וזמרי הליווי שלו היו חובשי הכיפות היחידים כמעט שנראו בכיכר. אבל כדי לשמוע את חממה היה צריך לעבור את כל שורת הנאומים המשמימה הזאת וזה כבר מחיר כבד, אפילו כדי לשמוע את חממה.
לפני 14 שנים קטלו כדוריו הרצחניים של יגאל עמיר את ראש ממשלת ישראל. מאז אנחנו נידונו לעצרות הזיכרון הללו, שנה אחרי שנה. מהאבל לא נותר הרבה, המורשת עמומה ומטושטשת, ובכל מקרה, דבר לא השתפר מאז. אז אולי עוד עצרת אחת וזהו? אולי אחת לחמש שנים? ואולי די כבר? ניפגש עם פרס וברק בכיכר בשנה הבאה, היא שנת ההכרעה והשלום. כמובן, רק אם מזג האוויר יאפשר זאת.
