היה שלום: לעמנואל לוינס ז'אק דרידה. תירגמה מצרפתית: מיכל בן-נפתלי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 135 עמ', 78 שקלים
עמנואל לוינס וז'אק דרידה היו, לצד ז'אן פול סארטר ומישל פוקו, הפילוסופים הצרפתים החשובים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20 - האחד יהודי חילוני והשני יהודי מאמין, אשר למרות ההבדלים המהותיים בין השקפותיהם נקשרה ביניהם ידידות אמיצה. היתה ביניהם גם השפעה הדדית, בעיקר של לוינס על דרידה, שכתב ב-1967 את אחת המסות הראשונות שחוברו על הפילוסופיה של לוינס - "אלימות ומטאפיסיקה" (שמחזיקה יותר מ-100 עמודים), ובאופן כזה תרם רבות להיכרות אתה בציבור האינטלקטואלי בצרפת ובעולם המערבי.
בהמשך פירסם דרידה עוד מסה חשובה על משנתו של לוינס - "ברגע זה הנני" (1980) והספר שלפנינו הוא ההתייחסות הארוכה השלישית והאחרונה שלו ללוינס, שנכתבה כבר לאחר מותו (לוינס עצמו כתב על דרידה רק מסה קטנה בספרו "שמות פרטיים", 1976).
בעברית ניתנה לספר הכותרת "היה שלום". מיכל בן-נפתלי השתמשה בצירוף המלים הזה כדי לתרגם את המלה הצרפתית Adieu, שהיא לכאורה צירוף של שתי מלים - A (אל) ו-Dieu (אלוהים). המלה היתה נפוצה עד אמצע המאה ה-20 כנוסח הפורמלי של אמירת שלום בעת פרידה ממושכת, לא רק בצרפת, אלא גם בחוגים הבורגניים בגרמניה (בינתיים היא פינתה את מקומה למלה - Au revoir שהיא המקבילה המדויקת של המלה העברית "להתראות").
דרידה חזר למלה הישנה, כי "להתראות" כמובן לא התאימה לפרידה ממי שמת. בפתח ובסוף הרצאתו בסורבון ב-1996 - שעליה מבוסס הספר - וכן בדפים האחרונים של הספר עצמו, הוא הבהיר את משמעויותיו השונות של הביטוי ואת מניעיו להחיותו ביחס ללוינס.
הספר עצמו מחולק לשלושה חלקים: המבוא של רפאל זאגורי-אורלי וסטפן חביב (שגם שימשו יועצים מדעיים לספר); "היה שלום" - ההרצאה עצמה, שהשמיע דרידה בסורבון בתום שנה למות לוינס; ולבסוף עיקר הספר - מסה עיונית ארוכה על כמה רעיונות של לוינס, שמצא בהם עניין מיוחד. כאשר דרידה משתמש במלה קבלה, הכוונה אינה לקבלה היהודית, אלא למשמעות הצרפתית המקובלת של המלה, כלומר - - acceuil לקבל, ההופכת בהמשך, במשמעות של "הכנסת אורחים", למוטיב המרכזי של הספר (הצירוף "הכנסת אורחים" מופיע בספר הקטן הזה יותר מ-70 פעמים).
זהו, כאמור, כמו כל ספריו של דרידה, ספר לא קל: הפילוסופיה של לוינס לעצמה קשה להבנה למי שאינו מכיר אותה מקרוב, והפירוש, שמפרשה דרידה, עוד קשה פי כמה, ואילו מחברי המבוא, המצטיינים אמנם בהיכרות הן של לוינס והן של דרידה, במקום לנסות ולהבהיר לקוראים שאינם בקיאים בהגותם של שני הפילוסופים, עוד מקשים עליהם במבוא מלומד, שרק מי שמכירים את כתבי דרידה ולוינס מסוגלים - ואף זה לא בקלות - לעקוב אחריו.
דברי דרידה על לוינס אינם מצטמצמים לניתוח אוהד - דקונסטרוקטיבי ודי מטאפורי - של משנת לוינס, אלא עוסקים, כדרכו, בעולם ומלואו, כאשר הוא מאיר את המושגים "קבלה" ו"הכנסת אורחים" מכל זווית ראייה אפשרית, החל באברהם בתנ"ך ועד ימינו.
את המושג "הכנסת אורחים" תופש דרידה גם בתור "קבלת האחר". זה היה גם מושג מרכזי של לוינס, שראה באחר לא רק את השווה לו, אלא יותר מכך: אין כאן סימטריה ביני לבין האחר, אלא אני צריך לראות את עצמי אפילו כפוף לאחר, כ"בן-ערובה" שלו. זהו אולי רעיונו המקורי ביותר של לוינס וזאת המשמעות של "הכנסת אורחים", כפי שדרידה מפרשה. הסובייקט הוא בעת ובעונה אחת גם "מארח" וגם "בן-ערובה". דרידה מזהה גם את הכנסת האורחים עם המושג "קבלת הפנים", כדי להדגיש את החשיבות הרבה שתופשים בהגותו של לוינס הפנים של האחר, ש"תגשים את המוסר הנבואי ורעיון השלום". כאן נחל אכזבה.
בהמשך חוזר דרידה באריכות מסוימת להבדלים בין רעיון "השלום הנצחי" של קאנט, לבין רעיון השלום, שלוינס דיבר עליו, תוך כדי כמה הערות אקטואליות מעניינות ביחס למדינת ישראל, למשל, בקשר לטבח בסברה ושתילה.
בפרק האחרון של הספר חוזר דרידה שוב להבהרת הביטוי "היה שלום/אל אלוהים", והוא עושה זאת הפעם מתוך התייחסות ישירה לדבריו של לוינס על המוות בשני ספריו האחרונים משנות ה-90 שהופיעו אחרי מותו (הרחבתי את הדיבור על כך הן בספרי "האחר והאחריות" ובפרק האחרון של ספרי "מחשבות על המוות בפילוסופיה ובהגות היהודית"), לוינס אינו שולל במפורש את מושג האלמוות, אלא טוען שאי אפשר לדעת מה קורה אחרי המוות, שהרי אף אחד עוד לא חזר משם.
"היה שלום: לעמנואל לוינס" הוא, כאמור, ספר לא קל, אבל בו בזמן מרתק במיוחד לכל מי שיש לו היכרות כלשהי הן עם הפילוסופיה של לוינס והן עם הדקונסטרוקציה של דרידה. כמו כן יש לציין את תרגומה ועריכתה המדעית הטובה של מיכל בן-נפתלי ואת עריכתה הלשונית של רינה קלינוב, משימה לא קלה כשמדובר בדרידה.
Adieu a Emmanuel Levinas / Jacques Derrida
ספרו של הפרופ' זאב לוי, "מחשבות על המוות בפילוסופיה ובהגות היהודית" ראה אור בהוצאת רסלינג
