מחשבות על המוות בפילוסופיה ובהגות היהודית זאב לוי. הוצאת רסלינג, 240 עמ', 89 שקלים
בסרט "אהבה ומלחמה" של וודי אלן מתנהלת שיחה בין בוריס לסוניה אהובתו לאחר מותו של בוריס. סוניה שואלת את בוריס איך זה להיות מת.
בוריס: "איך זה? את מכירה את העוף במסעדה של טרסקי?" סוניה: "כן". בוריס: "יותר גרוע".
בהמשך מבהיר בוריס שיש בכל זאת דברים יותר גרועים מהמוות, ומוסיף: "אם בילית אי פעם ערב בחברת סוכן ביטוח את יודעת למה אני מתכוון". והוא חותם את דבריו בהרהור פילוסופי: "המפתח לדעתי הוא לא לחשוב על המוות בתור סוף פסוק, אלא בתור אמצעי יעיל לקיצוץ בהוצאות".
הספר של זאב לוי נעדר הומור מסוג זה, אבל גם כובד טראגי לא רובץ עליו. זה ספר רציני מאוד, המנסה לדון באופן מדוד ומסודר במשמעויותיו הפילוסופיות של המוות ובכמה מהשלכותיהן המעשיות. בפתיחה כותב לוי שלספר יש גם פן אישי - מותה של אשתו ממחלת הסרטן. אבל לא מצאתי שום נימה אישית בספר, הכתוב כולו בסגנון אקדמי ואף מרוחק משהו. גם הבחירה הלשונית בגוף-ראשון-רבים הארכאי מלמדת משהו על הקושי - ואולי אף הסירוב - לכתוב בנימה אישית. לוי אפילו נמנע מהכרעה ברורה בין כלל הדעות שהוא מביא.
לזאב לוי יש תרומה מכרעת לחיי העיון בארץ. הוא הביא לקוראים הישראלים מגוון רחב של נושאי הגות והעמיד שורת חיבורים הניכרים ברוחב היריעה שלהם ובהשכלתו הרחבה של כותבם. אלא שהנימה היא בעיקרה סיכומית ומארגנת. שמו של החיבור מבטיח מחשבות על המוות, ואכן יש כאן כאלה למכביר, אלא שהן על פי רוב לא מחשבותיו של לוי, אלא של היידגר, רוזנצווייג, לוינס ועוד רבים. מובן שגם בכך אין להקל ראש. לוי מביא דברים בשם אומרם, והוא אף עושה יותר מכך: הוא מארגן את הדיון, בורר בו את העיקר מן הטפל ומגיש אותו לקוראים כשהוא מחולק לפי נושאים ולפי שאלות מנחות. אפשר למצוא כאן גם סיכומים מועילים של התייחסות יהודית, מהמקרא ועד ימינו, לסוגיית מוות. טוב עושה לוי שהוא מדגיש את שבמקרא אין כל אמון בקיומו של העולם הבא. במובן זה חזר אולי אחד העם לרוח המקרא כשליגלג על אמונה זו.
לוי מפריד את ההתייחסויות למוות להיבטים פילוסופיים כלליים, אתיים, רפואיים ועוד, ומציב את ההיבט האתי בראש הסולם. זה ההיבט שצריך לטעמו להנחות את הדיון ולהכתיב בסופו של דבר את ההכרעות בשאלות כמו מיתת חסד, הפלות מלאכותיות והתאבדות. לכן מן הסתם הוא מסיים את ספרו בסיכום התייחסותו של עמנואל לוינס למוות, שכן אצל לוינס השאלה האתית היא השאלה המרכזית. מבחינת לוי התובנה האתית הבסיסית היא האוטונומיה והחירות האנושית, שמהן נובע כי לאדם יש זכות מלאה לקבל הכרעות בנוגע למותו שלו. מובן שתובנה זו מתנגשת עם האמונה העומדת בבסיס רוב העמדות הדתיות, כלומר שחייו של האדם נתונים בידי האל, או ליתר דיוק, בידי נציגיו עלי אדמות. מכאן הייחול של לוי, כי "עקרונות האתיקה יגברו בהדרגה על מוסכמות דתיות".
לוי עצמו מנסה להראות כיצד העיון האתי והפילוסופי יכול להכתיב הכרעות מעשיות בתחומים שונים הקשורים למוות, אבל משום שדיונו זהיר, משום שחשוב לו יותר להביא את כל מגוון הדעות מאשר לקבוע דעה נחרצת משלו, עניין זה נותר ממוסמס למדי. לעתים מעלה הקריאה בספר את הרושם המדכדך במקצת שפילוסופים רבים התרוצצו חסרי אונים סביב התובנה שפשוט מתים בסוף ואין הרבה מה לעשות עם זה. עם זאת, דווקא דיונו הענייני של לוי עשוי לפעול על הקוראים כסוג של תרופה, דווקא משום שזה נושא דרמטי והרה גורל. הכתיבה של לוי מורידה את מפלס האשליה ומחברת את הקוראים המודאגים ממותם שלהם אל קרקע המציאות העגמומית.
אלא שהמציאות אינה אך ורק עגמומית. כאן ארשה לעצמי נימה אישית כלשהי, אותה נימה שחיפשתי לשווא בספרו של לוי: בעבר היתה לי נטייה לשקוע באופן אינטנסיבי, שלא לומר אובססיבי, בעיסוק במוות. נטייה זו נבעה מכך שהמוות נראה לי כשערורייה כל כך בלתי נסבלת, עד כי היא מאפילה על החיים כולם. לכן פילוסופים כשופנהאואר והיידגר משכו את לבי במיוחד. דווקא מבחינה זו מציע הספר של לוי סוג של מרפא, שכן הוא מרבה להביא פילוסופים כשפינוזה ופוירבאך, שדווקא בזים לעיסוק האובססיבי במוות ומציעים להפנות לו עורף ולהתמקד בחיים. מלוי למדתי שפוירבאך אמר שמי שהופך את המוות לנושא מרכזי בחייו משול למת בעודו בחיים. ולוי מוסיף בעקבות פוירבאך: "לכן הבחירה הנכונה היא לחיות את מלוא החיים כאן ועכשיו; רק כך מנצחים את המוות". הנה כי כן מהדהדת כאן תקוותו הגדולה של פאולוס (האיגרת הראשונה אל הקורינתים, טו, 55-56): "אז יהיה דבר הכתוב בולע המוות לנצח: איה עוקצך המוות איה שאול נצחונך".
