בציבור הכיפות הסרוגות יש שתי מגמות הפוכות: התחרדות מצד אחד (המכונה התחרד"לות", הפיכה לחרדי לאומי), והתפקרות מצד אחר. איפשהו בדרך איבדנו את המיינסטרים, את האמצע שהרוב יכולים ללכת בו. לדוגמה, האיסור על גברים להאזין לאשה שרה, שנגזר מדברי הגמרא "קול באשה ערווה".
כזמרת הנעה על התפר אני נתקלת באיסור הזה שוב ושוב. רוב הנשים שלפניהן אני מופיעה קיבלו עליהן לשמור על האיסור הזה, האמור להגן על הגבר מקולה המפתה של האשה. הנשים הללו מגדילות לעשות ואינן שרות בנוכחות גברים כדי לא להביא אותם לידי ניסיון.
אתמול התקשרתי ליישובים ביהודה ושומרון. באחד מהם אמרה לי רכזת התרבות, שלא תוכל להזמין אותי להופיע אצלם כי המופע אינו תואם את "רוח היישוב". הבהרתי לה שאני יכולה לעשות הופעה נפרדת, לנשים בלבד, אבל אז התברר שזאת רק תחילת הבעיה. "את הופעת לפני גברים", הטיחה בי הרכזת. "נכון", הודיתי. אני מופיעה לפני כל מי שרוצה לשמוע אותי, נשים וגברים כאחד. "אז אני לא יכולה להזמין אותך". לא הבנתי. היא לא יכולה להזמין אותי כי הופעתי ביישוב אחר מול קהל מעורב? "בדיוק. את הפרת את האיסור בפרהסיה".
תהיתי מתי חזרה האינקוויזיציה, ולמה אני מרגישה פתאום שעוקבים אחרי ומאשימים אותי על לא עוול בכפי. זאת עוד, אם נמשיך בדימוי הזה, האינקוויזיטור במקרה הזה היה יהודי.
האיסור "קול באשה ערווה" לא היה "אין" כל כך בעבר אצל ציבור הכיפות הסרוגות. פעם היו יותר פתיחות, יותר קבלה וסובלנות. האיסור הזה כה נידח וכה מוטל בספק, שרבנים רבים מתירים לשמוע אשה שרה, בסייגים מסוימים: אווירה הולמת, מלים לא בוטות, סגנון מוסיקלי לא פתייני, לבוש צנוע ושפת גוף מרוסנת.
היצירה הנשית בחברה הדתית פורחת. יש נשים כותבות, מלחינות, מנגנות ושרות מתוך טוהר, כשרון ויופי מרוכזים כל כך, שחבל שרק מחצית מן הציבור שומעת אותן. לא רק הנשים נפגעות מהאיוולת הזאת, גם הגברים. הסייגים האלה מנמיכים את הגבר, המצטייר בראי האיסור כבובה חסרת בחירה, חסרת כוח, הנשלט לחלוטין על ידי יצרו.
בקהילות מסוימות הנשים עצמן הן שמביאות את הציבור לקיצוניות, המרכינה ראש מול הסאב-טקסט של האיסור: לאשה יש כוח מכלה, ועדיף שתישאר בבית ותשתוק. הרי כל כבודה בת מלך פנימה, לא? אותן נשים, במקום להתקומם ולמרוד, במקום לדבוק ברבנים מקילים, בוחרות לחנך את אלו השרות מול גברים. הן ממשיכות להכות במוכה, בלי להבין שהן בעצם מלקות את עצמן. פעמים רבות בעבר ניצבתי מול ממסד שמנע ממני לשיר, ותמיד היה לי ברור מי נגד מי. פתאום, קבוצה שלמה עברה את המתרס לצד השני, ובמקום לתמוך בי כיוונה את הנשק נגדי.
במקום למצוא את האמצע הבריא, השפוי, אנו נגררים לקצוות. זה עצוב ומסרס. בחברה הישראלית במאה ה-21 יש מקום לפתיחות רבה יותר, לקבלה וליצירה.
