הסופרת ילידת ברלין נעמי פרנקל מתה ביום שישי בגיל 91. על אף שלפני 27 שנה עברה מהפך אידיאולוגי ועזבה את קיבוץ בית אלפא לטובת קרית ארבע, פרנקל ביקשה להיקבר דווקא בקיבוץ ליד בעלה לשעבר, אהבתה הגדולה
למעלה: פרנקל בקיבוץ בית אלפא ב-1959. למטה: פרנקל ב-1996. ''הנאצים רצחו את היהדות כערך, כמושג פילוסופי, ואנחנו ממשיכים במלאכה''
תצלום ארכיון: דוד עינב
"הכרתי את נעמי ב-1983. נפגשנו על הגבעה בקרית ארבע. לא הכרתי אותה עד אז", מספר אליקים העצני, ממייסדי ההתנחלות קרית ארבע על פגישתו עם הסופרת נעמי פרנקל. פרנקל היתה אז סופרת מוכרת, שעזבה כמה שנים קודם לכן את בית אלפא, הקיבוץ בו היתה חברה. "היא הסבירה לי שיבש מקור היצירה שלה למטה, בתל אביב. יותר אין לה מה לומר שם. אין לה מה לשאוב שם. המקום היחיד שהאווירה התאימה לה הוא כאן. היא חיפשה את ההתחדשות ומצאה אותה מעבר לקו הירוק. היא חיפשה מאיפה באה האנרגיה ומצאה את זה בחברון ובקרית ארבע. מאז היא נודתה על ידי החברה הקודמת שלה, והוחרמה, וגם ההתייחסות אל היצירה שלה פתאום השתנתה. מה שכתבה אחרי זה - כאילו לא קרה".
חייה של נעמי פרנקל, שמתה ביום שישי בגיל 91, מלאים תפניות ומעברים. אך התפנית עמה היא מזוהה ביותר היא המעבר מהשומר הצעיר לחברון, ומהשמאל הסוציאליסטי לימין הקיצוני ולאמונה קנאית במפעל ההתנחלות. פרנקל נולדה ב-1918 בברלין, למשפחה יהודית מתבוללת של תעשייני טקסטיל. אביה היה קצין בצבא הגרמני ואמה מתה כשהיתה בת שנתיים.
תצלום ארכיון: אלכס ליבק
ב-1933, אחרי עליית הנאצים, עלתה לארץ לבדה כילדה קטנה, לאחר שגם אביה מת ממחלה. היא הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, ואחר כך התנדבה לפלמ"ח ונלחמה במלחמת העצמאות. "יריתי וגם הרגתי", היא סיפרה בריאיון ל"הארץ" לפני כעשר שנים. בהמשך הצטרפה לקיבוץ בית אלפא של השומר הצעיר. אחרי הקמת המדינה, בד בבד עם עבודותיה הרגילות בקיבוץ, היא החלה לכתוב את יצירתה הגדולה "שאול ויוהנה", שיצאה בכמה חלקים החל ב-1957. "מאפשרים לי לעבוד שלושה ימים במשק ושלושה ימים לכתוב", אמרה בריאיון מ-1963, וטענה כי "יש ברכה לסופר במסגרת הקיבוצית".
"שאול ויוהנה" הוא רומן רחב יריעה המתרחש לאורך כמה דורות במשפחה של יהודים בגרמניה לפני השואה. אף על פי שמדובר ברומן בדיוני, פרנקל סיפרה שקורות המשפחה דומים לאלה של משפחתה שלה. כאשר יצא הספר, היתה זו אחת היצירות הספרותיות הראשונות שעסקו ביהדות גרמניה, והוא עורר התרגשות בקרב יוצאי גרמניה בארץ. "בפתיחת ספרי אני מתארת ספסל, כולם אומרים - כך בדיוק נראה הספסל בברלין", סיפרה. "אבל אני ביקשתי לתאר ספסל שראיתי על שפת הים בתל אביב... הספסל היה בשבילי מעין סמל לדורי, דור שנולד במשבר שאחר מלחמת העולם הראשונה, וגדל במשבר שנות ה-20 וה-30, ובגיל 14-15 כבר גויס. היינו דור בלי בית, דור שלא הספיק להקים לו בית".
בנוסף לתיאור המשפחה היהודית, מתארת פרנקל את ההוויה החברתית בברלין שעל סף עליית הנאצים, ובכלל זה גם דמויות של נאצים. כדי לאסוף חומר לספר, היא נסעה לגרמניה בשנות ה-50 ושוחחה עם גרמנים על עברם הנאצי. לדבריה, "פגשתי גרמנים שהיו חברי בילדותי, שלא הכחישו כי השתייכו לתנועה הנאצית. מובן, שהם לא היו אנטישמיים... רק שם הבנתי מהו המבנה הנפשי של הנאצי". היא פגשה את אחת מחברותיה הטובות מתקופת הילדות, שאמרה לה כי "עכשיו היא יודעת מה עשה היטלר ומהו המחיר ששילם העם הגרמני, אבל מימיה לא היתה מאושרת כמו בתקופה ההיא. גרמנים רבים רואים את תקופת הזוהר של חייהם דווקא בימי היטלר".
"שאול ויוהנה" זכה לשבחי המבקרים, ביניהם ברוך קורצווייל, אם כי היו שביקרו את רמת האפיון הפסיכולוגי של הדמויות. "פרנקל היתה במרכז הבמה הספרותית כשיצא שאול ויוהנה", אומר המבקר והעורך גבריאל מוקד. "אחרי זה היא קצת שקעה ונדחקה, כשהסיפורת של דור המדינה תפשה את מרכז הבמה. היא היתה בעלת איכות רבה כמספרת ריאליסטית-היסטורית, אבל שמרנית מבחינת הסגנון. כשהסיפורת הריאליסטית של דור הפלמ"ח נדחקה על ידי זרמים אחרים, גם היא נדחקה".
ב-1969, ערכה פרנקל את האוטוביוגרפיה של מאיר הר ציון איש ה-101. זמן קצר לפני כן, מת בעלה ישראל רוזנצווייג, מושא געגועיה עד יומה האחרון. בתקופה זו, החלה להתרחק מהשמאל ומהקיבוצים. היא עזבה את הקיבוץ וגויסה לצבא בגיל 41, כדי לתעד את פעולות הקומנדו הימי במלחמת ההתשה. אחר כך כתבה, במסגרת תפקידה הצבאי, דו"ח על דיוני המטה במלחמת יום כיפור. לדבריה, מהדו"ח הצטייר "עם אכול הרס וריקבון". את גולדה מאיר תיארה כ"אשה זקנה שלא הבינה שום דבר בענייני צבא" ואת משה דיין כ"אחד האנשים היותר מושחתים במדינת ישראל".
כשהשתחררה מהצבא בדרגת רס"ן, אחרי כעשור, היא החליטה שעליה לשנות את אורח חייה. ב-1982 עברה לגור בקרית ארבע והתקרבה לדת. "אני חושבת שבארץ קרה דבר קשה מאוד לעם היהודי. המדינה החילונית הזאת לא תתקיים לאורך זמן. אני לא מאמינה בה. אני רואה איך היא הולכת ונהרסת", היא אמרה בריאיון לדליה קרפל.
ב-1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, אמרה פרנקל בכנס של מתנחלות כי "ילדי הערבים ונשותיהם הפכו לנשק נגדנו וכל כן יש להתייחס אליהם לא כאל ילדים ונשים, אלא כאל מי שבא להורגך". היא הוסיפה כי "הנאצים רצחו את היהדות כערך, כמושג פילוסופי, ואנחנו ממשיכים במלאכה", אמרה. לדברי העצני, "היא היתה כוח תרבותי אידיאולוגי חזק מאוד. היא היתה פעילה חברתית תרבותית, ומשכה חוגים של נשים ושל נוער. ואת כל זה היא עשתה בשקט".
את יחסה לחברון תיארה פרנקל בביטויים מיסטיים, כברית שבין אלוהים לנוח. "חזרתי לעמוד מול הבתים ההרוסים, והכל היה שונה והייתי שקטה. נדלקו רוחי ונשמתי, והניצוץ שהתחיל לבעור בי היה חזק מכל פחד. זכיתי לרגע זך ששוב לא ידעך. אור החמה הפציע מבין ערפילי השרב, והיה לי כמו קשת בענן וכאות-ברית בין חברון לביני". היא לא היססה לקשור בין הפרעות ביישוב היהודי בחברון לבין מעשי הנאצים: "אז שמעתי פתאום את תיפוף המגפיים ההולמים באבנים צעד-צעד. שיר שנשכח מכבר השמיע מלותיו בתוכי: ?אם הסכין תתיז דם יהודים / תיגאל גרמניה בדמים!". צלילי השיר בלבי הם קולות היהודים שנקטלו כאן... ידעתי: הפחד לא נעלם, הוא קיים ומלווה אותי מילדותי בברלין עד חברון בארץ יהודה", כתבה.
בשנים הראשונות שלאחר המעבר לקרית ארבע, פרנקל לא פרסמה ספרים. ב-1999 היא פרסמה את הרומן ההיסטורי "ברקאי", המתאר משפחת אנוסים בספרד. ב-2003 פרסמה את "פרידה", המתעד את תולדות היישוב היהודי בחברון. "זה מפעל עצום, שבו היא שימרה את חברון היהודית עד לפוגרום של תרפ"ט וחיסול הקהילה", אומר העצני. "אף אחד הרי לא כתב מה היו החיים ביישוב הישן, שהיה קיים לפני הציונות. היא הגיעה לכל מי ששרד, אספה את הפולקלור ואת ההווי. את כל זה היא כינסה לתוך הספר ?פרידה'. אילולא היא היתה אוספת את זה, זה היה הולך לאיבוד לעד. אבל אף מבקר לא התייחס לזה, כי היא הרי שייכת ליהודים השקופים, שלא נחשבים".
העצני מייחס את התפנית בחייה של פרנקל בעיקר לחוויית מלחמת יום כיפור, שאליה התוודעה פרנקל מקרוב בתפקידה בצבא. "יום הכיפורים היה מבחינתה טראומה נוראה, כי היא ראתה בעיניה מחזות נוראים. זה השאיר בה חותם מריר מאוד של רפיפות הקיום שלנו. כמה מעט חסר כדי להגיע לאבדון. אבל היא גם ידעה מי אחראי לזה". לדבריו, לא היו לה מלים טובות על החברה הקיבוצית. "היא לא אהבה את הקיבוץ. היא דיברה על הקיבוץ במרירות רבה. היא אמרה שאישיותה לא בנויה לכל השיתוף הזה. זה גבר עם נישואיה לישראל רוזנצווייג, שהיה נגד המרקסיזם והיה נתון להתקפות בגלל זה. הרי היה שם ממש משטר בולשביקי-טוטליטרי".
עם זאת, פרנקל ציוותה להיקבר בבית אלפא, ליד רוזנצווייג, אף שנישאה שוב אחרי מותו. "רוזנצווייג היה אהבתה הגדולה ומחמל לבה. היא רצתה להיקבר לידו", אומר העצני.
