הספר "המקוננות" יכול לשמש כספר לימוד לכותבים מתחילים, כדי להזהיר אותם מכל המהמורות הספרותיות שקל כל כך ליפול בהן, במיוחד אם הכותבים מוקפים בסביבה תומכת ובעדת קרובים מריעים
טעות נפוצה של כותבי רומנים מתחילים היא לבלבל בין עוצמה רגשית לבין רצינות תהומית. זהו גם החיסרון העיקרי של "המקוננות", ספר הביכורים של סנשיין אודונל. חיסרון עיקרי, אבל לא יחיד: "המקוננות" יכול לשמש, בעיני, כספר לימוד לכותבים מתחילים, כדי להזהיר אותם מכל המהמורות הספרותיות שקל כל כך ליפול בהן, במיוחד אם הכותבים מוקפים בסביבה תומכת ובעדת קרובים מריעים, שלא מעזים לשפוט את יצירותיהם בחומרה (כך במקרה הזה, לפי רשימת התודות הארוכה מאוד שמופיעה בסוף הספר).
"המקוננות" מספר את סיפורה של מם, ילדה ומקוננת מקצועית בארצות הברית של ימינו, שהוכשרה לתפקידה על ידי אמה ודודתה, והיא נצר לשושלת עתיקת יומין של מקוננות, המתמשכת מאז ימי רומא העתיקה. סיפור המסגרת משובץ במיני מסמכים - תיעודיים, היסטוריים וספרותיים מתרבויות שונות ומזמנים שונים - כולם נבדו בדמיונה הקודח של הסופרת ונוגעים לעיסוק בקינה מקצועית, קרי: בעיסוקן של נשים ונערות הבוכות תמורת שכר בהלוויות ובימי אבל של זרים.
הנושא מעניין, כפי שמעניין כל נושא שכמעט לא נגעו בו בספרות בצורה ממוקדת, קל וחומר כשהוא נוגע בעיסוק שרוב האנשים חשים אליו יחס אמביוולנטי, והוא בבחינת מורשת מהעולם העתיק - עובדה שמדגישה את הפער בין העולם של אתמול לעולם המודרני.
בסיפורה של אודונל מוצגת ההתעללות הנפשית כמרכיב הבסיסי בהכשרתן של מקוננות צעירות, כך יוכלו להעלות את זכר הפצעים המדממים עד אין קץ בנפשן המיוסרת, מה שיגרום להן להצטיין בקינה. כך, הספר לא באמת עוסק בדמויות בשר ודם, או בקינה כצורך נפשי של חברה או של פרט - זהו ספר על יחסים חולניים ולא פתורים בין אמהות לבנות, יחסים שמורכבים מאהבה שעולה על גדותיה בשפע אינסופי מצד אחד ומהתעללות נפשית שרירותית, אך תועלתנית, מצד שני.
ערב רב, אקלקטי ושטחי, של סמלים מתרבויות עתיקות משמש בערבוביה ב"המקוננות" - מתורת הקבלה בגרוש (כמו שמה של מם, שהוא אכן האות ה-13 באלף-בית העברי) ועד סגידה לאלת השחר היוונית והרומית. לאף אחד מהסמלים והפרקטיקות (מלבד ההתעללות הנפשית) אין כמעט משמעות או נפח של ממש מלבד כעיטור סתמי לבכי המתמשך שמהווה את הספר.
ופה מתגלמת מהות הבלבול שבין עוצמה רגשית לרצינות תהומית: כשהקוראים מוטבעים בדמעות אין קץ, ללא רגע אחד של הקלה מתוך המציאות הפרוזאית (ולו כדי להדגיש את המבוע הלא נגמר של הבכי), רגשותיהם מתקהים חיש קל ואין הם מוצאים בלבם אמפתיה לדמות שנראה שאין לה כל קיום מלבד ההתייפחות. אזכור חוזר ונשנה של דימויים מורבידיים - שהיו עשויים להיות בעלי עוצמה לו היו מפוזרים במתינות בין התרחשויות יומיומיות יותר - מעלה על הדעת את הסופרת כנערה גותית לשעבר, שהחליטה לתעל את הפטיש שלה לבתי קברות, לנופים קודרים ולילדות חיוורות בשמלות שחורות לכתיבה שמתגלה כגרפומנית וחסרת חוש ספרותי לעלילה, לדימויים ולמורכבות.
דמות אמיתית אחת מתקיימת במרחב הבדיוני (במובן השלילי ביותר) של אודונל, והיא דמותה של דודה רזיאל, הדמות החיובית ביותר בסיפור (ניצולת שואה, למרבה האירוניה), המציבה לפני מם אפשרות למציאות חלופית, "נורמלית" ופוזיטיבית. אלא שדמותה אקראית מדי בסיפור, ואודונל לא משכילה לנצל את נוכחותה כדי ליצור מתח אמיתי (שהיה עשוי להציל את הספר) בין חייה העגומים וחסרי המפלט של מם לבין מציאות אופטימית יותר.
עוד החמצה היא עיסוק (זניח למדי) בדמותו של פוליטיקאי, המגלם את רוח ההתנגדות הממוסדת כלפי הקינה, רוח שנושבת מהפחד של גברים מפני כל ביטוי עוצמה נשי רגשי. אלא שאודונל שוב בוחרת להתמקד רק בחוויית ההתעללות וההשפלה, על כל הניואנסים זבי המוגלה שלה, במקום בצביעות שהיא חושפת בסופו של הספר, בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.
סנשיין אודונל מתגוררת בפנסילווניה, כותבת מסות ומלמדת כתיבה יצירתית ופיסיקת קוואנטים. היא פעילה במעונות למען ילדים נטושים וכאלה שעברו התעללות, מה שמסביר אולי את העיסוק האובססיבי שלה בסבל. אין זה מסביר, עם זאת, מדוע לא יעצו לה עורכיה לתבל את המנה הגדושה של הסבל, האומללות ודימויי המוות (על גבול האינפנטיליות), בחיוך קטן פה ושם, ולו לשם הדיאלקטיקה: "מם רוצה להפסיק לבכות והיא לא יודעת איך. כדי להפסיק היא אמורה לגרום לעצמה להרגיש משהו אחר, להיזכר במשהו שמח או מצחיק או נחמד. מם מנסה להרגיש משהו אחר, אבל היא לא מצליחה. אין שום דבר אחר". באמת אין שום דבר אחר, וחבל.
"רומן למשרתות" הוא מושג שכבר אינו תקין פוליטית, אבל תוצריו אינם מפסיקים להתקיים. זהו תחום שנראה כי הוא שמור לנשים בלבד (יחד עם ספרי העצמה נשית שצצים כפטריות אחר הגשם), ונראה שמטרתם היא לא לייצר ספרות טובה אלא ליזום העברה תרפויטית של טראומת עבר אל התקף כתיבה שמייצר תשואות בקבוצת התמיכה.
במובן הזה, עדיף ספר רע שהוא לפחות בעל עלילה מבדרת, מאשר ספר שמתיימר להיות "מעצים", אך סופו שהוא מותיר את הקוראים בחשק עז להתקרצף כהלכה ולמצוא מהר מהר איזה ספר טוב.
