קארן בלק וריצ'רד בנג'מין מתוך הסרט ''מה מעיק על פורטנוי''. יש הרבה שיקסעס בעולם
מה מעיק על פורטנוי
פיליפ רות. תירגם מאנגלית: אסף גברון. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 235 עמ', 88 שקלים
"מה מעיק על פורטנוי" הוא בדיחה יהודית אמריקאית אחת ארוכה, שנמתחת לאורך ספר שלם; אבל הבדיחה הזו עודנה נקמנית, מרושעת, נוטרת, משולחת רסן - ומצחיקה מאוד. 40 שנה חלפו מאז שהספר תורגם לראשונה לעברית, והתרגום החדש של אסף גברון מפליא לשמר את הפראות משולחת הרסן של הבדיחה המקורית, ואף לעדכן אותה בנימה היסטרית-למחצה של עברית עכשווית. גיבורתה של הבדיחה היא הנוירוזה היהודית; דמויות המשנה הן האם היהודייה, האישה הגדולה והמסרסת מהחלומות, שאינה בוחלת בשום אמצעי על מנת שבנה ובעלה יסורו למרותה, כלומר יתנהגו יפה; האב השפוף והמוכה, שמנסה לשווא למצוא רגע של נחת והצלחה, מובס תמידית על ידי הגויים שחיוכם ללא רבב וההצלחה זורמת בדמם; והבן - הבן הטוב, המסודר והנקי, שמשיג את הציונים הגבוהים בכיתה, ושכל ביטוי של מרד או עצמאות קורס בקול ענות חלושה אל מול האשמה היהודית, שהוריו כה מיטיבים ללהטט בה.
כן, אלו הם רגשות האשם והדאגה הגרוטסקית וייסורי המצפון שמתפקדים כמקהלה של הקומדיה היהודית. מקהלה שמלווה את הגיבור, כעת צעיר בשנות ה-30 לחייו, אל ספת הפסיכולוג (דוקטור שפילפוגל, אלא מה), כשהוא על סף התמוטטות עצבים כרונית, ובראשו רוחשים אינספור סימני קריאה: "יום אחד יהיו גם לך ילדים ותבין איך זה!", "אתה רוצה להרוג אותי, נכון? זה מה שאתה רוצה!", ו"מה בסך הכול אנחנו מבקשים ממך!". והטיפול הזה כולל כמובן התחשבנות עם אמא ואבא, ועם העדר היהודי כולו - אותן חיות קדמוניות המפוטמות בקוגל ושמבען היחיד הוא אוי, אוי - עדר שמצליח לחצות את ההיסטוריה למרות הכל, מובל על ידי נשים עמלניות שתמיד יודעות הכי טוב, בזרועותיהן הילדים בכל גיל (כי גבר יהודי שהוריו בחיים נשאר תמיד קצת פעוט חסר ישע), ומאחוריהן משתרכים בעליהן המובסים, נדים זה לזה בראשיהם בהכנעה דוממת: נו, טוף, מה כבר אפשר לעשות...
להיות גבר יהודי זה באמת לא עניין פשוט. עם כל ההגבלים והאיסורים שתוקפם לעולם אינו פג - לא לשכוח את הסוודר, לא לאכול את הנקניקיות הללו שהשד יודע מה יש בתוכן, לא לשכוח להתקשר פעמיים בשבוע - ובעיקר עם כל השיקסעס הבלונדיניות האסורות מסביב, הזקופות והזקורות, נשים חופשיות עם אגן צר ודיבור רך, ושבאמת ובתמים נהנות ממין גם כשהאור דולק. פורטנוי, הילד המגודל, נולד בארצות הברית וחי בניו-ג'רזי, אבל יישאר תמיד הילד מהשטעטל, שסכנות איומות אורבות לו מכל עבר. וככל שהוא מנסה להימלט מהן - אל זרועותיהן של נשים שאי אפשר בשום אופן להביא הביתה להורים, או אל הצלחה מקצועית כעורך דין (אלא מה?!) שאף פעם לא מספיקה, שהרי תמיד צריך לדאוג מהעתיד - המשימה לא תעלה בידו. היהודי לא יכבוש את אמריקה דרך המיטה או המשרד, ולא יהיה באמת ובתמים חלק מהתרבות המדומיינת של השיניים המושלמות, החביבות המנומסת והמשפחות השלוות והמכובדות. היהדות היא נוירוזה מולדת, כתם לידה; טבועה בגנים כמו אף ארוך, אגן רחב ונטייה להתקרח, והיא עניין מאוד-מאוד רציני - בכל זאת העם הנבחר. אבל היא גם מצחיקה. היא חייבת לצחוק כדי להגן על עצמה. "הצילו!", קוראת האשה היהודייה שרצה על החוף, "הצילו! בני הרופא טובע!".
40 שנים חלפו מאז שהספר תורגם לראשונה, כשהוא נשען על המסורת הספרותית היהודית של ההומור המפואר - ממנדלי מוכר ספרים ועד וודי אלן. הראש היהודי המפורסם מצטיין בראש וראשונה באירוניה עצמית, אבל כנראה שהדבר לא נכון בנוגע לכל היהודים: שבט אחד שלהם דווקא נשמר ממרחק אירוני או מהומור עצמי כמו ממגיפה. וכשקוראים את "מה מעיק על פורטנוי" - וצוחקים בקול גדול עליו ועל עצמנו - אי אפשר שלא לתמוה עליו, על רצינותו חמורת הסבר, הצדקנית והחרדה. איך זה קרה שדווקא השבט הגדול ביותר - השבט של "היהודים הישראליים" - לא יודע לצחוק קצת על עצמו?
אני יודע, אני יודע: יש ענייני אנטישמיות וביטחון ועם קטן מוקף אויבים ומשימות לאומיות ו-2,000 שנות גלות ואחדות העם וסכנות קיומיות מפה ועד בכלל, ונכון שבני השבט הזה צפופים כל כך בתוך עצמם שאי אפשר להתרחק קצת - והמרחק הוא הרי תנאי הכרחי בשביל צחוק בריא. ובכל זאת זה משונה: כל כך הרבה ספרים נכתבים בעברית - ועל ידי יהודים, למען השם - וכל כך מעט חיוכים הם מפיקים. הנה האסון הקומי של הספרות שלנו, שבראה לנו גיבורים חדשים - גברים יהודים אמיצים ומוסריים ונחושים, לוחמים ורעים - ואחר כך התפנתה להתאבל עליהם; ובדרך כמעט שלא צודדה מבט אל האמהות של הגברים הללו, שרק רוצות שהם יאכלו כמו שצריך.
בסופו של הרומן מגיע פורטנוי למדינת ישראל. מדינה שבה כמעט הכל יהודי; האנשים ברחוב, הגברים הלא-מגולחים והנשים בסנדלים, ואפילו הבריונים והנערות קלות הדעת, והחול אשר על שפת הים והשמש והצמחים. פורטנוי נדהם, מותקף מכל היהדות הזאת, שמשפיעה עליו פיסית: הוא סובל מאימפוטנציה מבישה - גם מינית וגם של חוש ההומור שלו. קיבוצניקית אידיאליסטית מרצה לו באריכות על הסיבות לאומללות שלו: זה מפני שהוא שואב הנאה מיוחדת, ואפילו גאווה, כשהוא עצמו נהפך למטרה של חוש ההומור שלו. הזלזול העצמי הזה נראה לה בלתי נסבל: זה מזכיר לה את הצאן שהלך לטבח, את הגברים המפוחדים של הגולה (ורק הצליל של המלה "גולה" מוציא אותה מהכלים), שזילזלו בעצמם והחריבו את עצמם ביבבנות, היסטריה, פשרנות ובלבול. הם מכתימים את הגאווה הציונית, את הנחישות, העוצמה, ההקרבה!
אבל נפלי הגברים הנוירוטיים, הבדחנים הכפייתיים עם חרדת הסירוס שלהם, הם עדיין יהודים - גם אם הם מנופפים באגרופיהם או צווחים במקהלה "אנחנו ננצח!". מוטב שלא נפקיר את הסיפורים המבודחים עליהם, עלינו, בידי יהודי הפזורה. הרי בלתי אפשרי לשאת את עול ההיסטוריה היהודית, וגם את משא האקטואליה הישראלית, ללא מידה בריאה של אירוניה. וזה כבר עניין רציני עד מאוד: אפשר אולי לחיות כאן בלי חוש הומור - אבל בלעדיו איך נוכל לשמור על השפיות?
זה לא יהיה פיקניק
עכשיו, יש מפח נפש גדול יותר? כל מה שהם הקריבו בשבילי ועשו בשבילי ואיך הם מתפארים בי והם חברת יחסי הציבור הטובה ביותר (הם מספרים לי) שיכולה להיות לילד, ומתברר שעדיין אני לא מוכן להיות מושלם. שמעת אי-פעם על דבר כזה? אני פשוט מסרב להיות מושלם. איזה ילד קוצני.
הם באים לבקר: "איפה מצאת שטיח כזה?" שואל אבי, עושה פרצוף. "מצאת את הדבר הזה בחנות גרוטאות או שמישהו נתן לך אותו?"
"אני אוהב את השטיח הזה."
"מה אתה מדבר," אומר אבי, "זה שטיח משופשף ומרופט."
בקלילות. "משופשף, אבל לא מרופט. אוקיי? מספיק?"
"אלכס, בבקשה," אומרת אמי, "זה שטיח מאוד משופשף."
"אתה תחליק על הדבר הזה," אומר אבי, "ותעקם את הברך, ואז באמת תהיה בצרות."
"ועם ברך כמו שלך," מטעימה אמי, "זה לא יהיה פיקניק."
בקצב הזה הם בכל רגע עומדים לגלגל אותו, שניהם, ולזרוק אותו מהחלון. ואז לקחת אותי הביתה!
?
מעל לכיור של משפחת ג'יררדי תלויה תמונה של ישו הנוצרי מרחף השמימה בכתונת לילה ורודה. כמה מגעילים יכולים בני אדם להיות! את היהודים אני מתעב על צרות מוחם, על צדקנותם, על הרעיון הביזארי לאין שיעור שאליו נתפסו אנשי המערות האלה שהם הורי וקרובי באשר לעליונות שלהם - אבל כשמדובר בצעקנות ובזולות, באמונות שאפילו גורילה היתה מתביישת בהן, פשוט אי אפשר להתחרות בגויים. אילו מין שמוקים שפלים וחסרי מוח הם אנשים שסוגדים למישהו שראשית כול, מעולם לא היה קיים, ושנית, גם אם היה קיים, כמו שהוא נראה בתמונה ההיא, היה הקוקסינל של פלשתינה. בתסרוקת גלית מתולתלת ועור בגוון של סבון "פלמוליב" ועטוי בגלימה שעכשיו אני מבין שהיתה יכולה להגיע מחנות יוקרתית ללבני נשים! מספיק עם אלוהים ועם כל שאר הזבל הזה!
