"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" פתחה התורה, ללמדך: השמים אינם הארץ. מערכת היחסים שבין השמים לארץ ארוכה ומפותלת. בסיפור מגדל בבל ביקשה הארץ להגיע אל השמים ובסיפור המבול ביקשו השמים להחליף את הארץ. בהבטחה לאברהם מצווה אברהם להביט בשמים כדי לראות בהם את השתקפות עתידו הארצי, ובחלום יעקב עלו וירדו מלאכי אלוהים על הסולם המוצב בין הארץ לשמים. במכת בכורות ירד הקב"ה בכבודו ובעצמו מן השמים לתוך עומק הארץ כדי להפליא בה את נקמתו ולסיום, לפני שתי פרשות בלבד, ירד הקב"ה על הר סיני כדי להעניק לבניו את יחידתו, את התורה, או כפי שניסחה זאת המכילתא בלשון ציורית: "מלמד שהרכין הקב"ה שמים התחתונים ושמי השמים העליונים על ראש ההר, וירד הכבוד והוצע על גב הר סיני, כאדם שהוא מציע את הכר על ראש המיטה" (מכילתא דר"י, מסכתא דבחודש, ד).
בכל הרומאן הארוך הזה מעולם לא התערבבו התחומים, ללמדך: השמים אינם הארץ, לעולם יהיו שונים ונפרדים זה מזה. לכל היותר יירדו השמים לביקור פתע קצר ואז ישובו למקומם. לכן מפתיע כל כך הציווי שבפרשתנו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). הקב"ה מבקש מבני ישראל לבנות לו בית, למטה, בתוך המחנה; לעזוב את השמים ולשכון בארץ.
המדרש מעמיד את פרטי העולם העליון מול הפרטים הממלאים את המשכן התחתון, כל פרט ש"למעלן", בלשון המדרש, מקביל אל פרט מ"למטן". רשימת ההקבלות נחתמת כך: "ולא עוד אלא שחביבין כל מה שלמטן משל למעלן, תדע לך שהניח מה שלמעלן וירד בשלמטן שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות רבה, פל"ג ד). הקב"ה מניח את השמים ויורד אל הארץ. הוא מבכר את העולם הזה על פני העולם העליון ואף מעניק חשיבות עליונה למבנהו המדויק של הבית. הוא מורה למשה כיצד לבנותו וכיצד לכסותו, אילו כלים להניח בו ומה יהיה מראיהם המדויק ואופן שימושם.
אך מדוע? מדוע צריך הקב"ה מקום? הרי הוא "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין" ו"מלוא כל הארץ כבודו". אפילו אחד משמותיו הוא "מקום". מה לו ולבית ארצי ומוגבל? העם רואה את הקב"ה בכל שלב משלבי המסע בצורה אחרת, מתוך מקומם ועל פי יכולתם לתפוש את דמותו. על הים, בתוך סערת היציאה, ראו העם והנה "ה' איש מלחמה" (שמות טו, ג) ובמתן תורה, בעוד הם נתונים תחת אימת המפגש הקרב, ראוהו "כאש אוכלת" (שם כד, יז). עכשיו נודד העם במדבר, אוכל מן המן וחי באוהלים. את אלוהיו הוא רואה בצורה דומה - האל הנודד, הגולה, נטול הבית.
לא חיי הנדודים היו מטרתו של הקב"ה בהוציאו את העם ממצרים. הקב"ה רצה להביא אותם אל הארץ, להעניק להם בית ואחיזה במציאות. להעביר אותם את כל מסלול ההתבגרות - ממקומם הילדי והנזקק בצאתם מעבדות ועד לשלב הבוגר שבו יכניס אותם לארצו. כדי ליצור שינוי בצורת המחשבה של העם צריך הקב"ה קודם כל לשנות את מצבו שלו. רק כשישתנה מצבו והעם יוכל לראותו בצורה אחרת תשתנה גם תפישתו העצמית של העם.
בשיר השירים אומרת הרעיה: "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק: פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי, שראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה". בפשט מתאר הפסוק את מצבה הנפשי של הרעיה הישנה על מיטתה אך ערה לשמוע את קול דודה, אך במדרש הבא מעמידים חז"ל את הפסוק כמתאר את מצבם של בני ישראל במדבר. כנסת ישראל ישנה, שוכחת את הקב"ה, "אלא הקב"ה ער", והוא זוכרה ודופק על הדלת ואומר: "'פתחי לי אחותי, רעיתי', עד מתי אהיה מתהלך בלא בית, שראשי נמלא טל, אלא ?עשו לי מקדש' שלא אהיה בחוץ" (שמות רבה, שם, ג).
כנסת ישראל נקראת לבנות לקב"ה בית ולפתוח לו את הדלת. רק כאשר ישכון הקב"ה בבית יבינו ישראל שמטרת הנדודים מנוחה ושאין קיום בלא בית. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" מצווה הקב"ה ואז סר ממקומו הטבעי, מן השמים, ומצמצם את עצמו אל המשכן הארצי, דבר שלא נראה כמותו מאז בריאת העולם. כל זאת כדי להדגים לבניו את מטרת מסעם: את הישיבה בבית. תהליך זה איננו יכול לקרות בעזרת השמים לבדם, כדי שיוותר הקב"ה על השמים לטובת הארץ צריכה הארץ לפעול, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". |
