מה אפשר ללמוד על אהוד אולמרט מהעובדה שהוא ורעייתו ביקרו אצל לורה וג'ורג' בוש?
מאת יוסי ורטר
ראש הממשלה לשעבר מתכונן למשפטו, בתקווה שאחריו יוכל לשוב לפוליטיקה. בינתיים הוא יצא לסוף שבוע חורפי אצל בני הזוג בוש, תזכורת לימים בהם אינטימיות דביקה בין מנהיגי ישראל וארה"ב היתה עניין שבשגרה * בין יורשיו בקדימה זורם נהר של דם רע: סאגת מופז-לבני קרבה לנקודת הרתיחה שלה
עדי התביעה שיעלו בזה אחר זה על דוכן העדים בבית המשפט המחוזי בירושלים מהשבוע הבא, יחזירו אותנו לימים שכבר שכחנו: ימי אולמרט. פחות משנה חלפה מאז פינה את לשכת ראש הממשלה והנה הוא חוזר: יום בשבוע, יומיים בשבוע, אחר כך שלושה ימים בשבוע, עד לתום המשפט. פרשה תתערבב בפרשה, עדות תרדוף עדות, המעטפות, הקבלות, החשבוניות, ייערמו על שולחנם של השופטים; אהוד אולמרט שוב יהיה בכותרות. סוג של קאמבק, אבל אבוי לקאמבק שכזה.
בתחילת השבוע הוא נאם בפני המועדון העסקי-האקדמי של אוניברסיטת תל אביב. הנאום התמקד בירושה המדינית שהוא הותיר לבנימין נתניהו, בדמות ההצעה הנדיבה שהגיש לאבו מאזן (ירושה שנתניהו היה שמח לא למצוא על שולחנו). בנאומו ציין אולמרט, כבדרך אגב, כי פגש לאחרונה את נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' בוש ושוחח אתו בנושאים הללו.
בדיקה קצרה הובילה לסיפור הבא: לפני כמה שבועות, בימים שבוש ציין שנה לפרידתו מן הבית הלבן, אירחו הוא ורעייתו לורה בביתם הפרטי בדאלאס, טקסס, זוג ידידים ותיקים לסוף שבוע חורפי ליד האח המבוערת: אהוד ועליזה אולמרט. בדיסקרטיות, ללא צילומים וקומוניקטים, הרי מדובר באזרחים מן השורה, בילו שני הפנסיונרים ונשותיהם זמן איכות פרטי בווילה של הנשיא לשעבר.
בלשכתו של ראש הממשלה לשעבר סירבו למסור פרטים על הביקור הזה, אבל הוא מחזיר אותנו לימים לא רחוקים שבהם אינטימיות דביקה, כמעט רומנטית, בין מנהיגי ישראל וארה"ב היתה עניין שבשגרה. לא תמיד הפמיליאריות הזאת שירתה את ענייניה של ישראל, אבל היום אפשר רק לחלום עליה. לא ידוע אם בני הזוג בוש נוהגים לארח בביתם מנהיגי מדינות אחרים שיצאו לגמלאות. אם כן, בטח לא מדובר ביותר משניים-שלושה. אולמרט הוא אחד מהם. זה אומר הרבה - עליו ועל בוש.
שניהם גמרו רע, עם מלחמות שנויות במחלוקת מאחוריהם, עם אחוזי פופולריות על הפנים, עם אנחת רווחה קולקטיבית שליוותה אותם בלכתם, בהפרש של כמה חודשים זה מזה. להבדיל מאולמרט, בוש אינו מסובך עד צוואר במשפטים פליליים. יש לו כל הזמן שבעולם ליהנות מהפנסיה המוקדמת, להתעסק בהקמת הספרייה הנשיאותית ולכתוב ביוגרפיה שתכניס לו מיליוני דולרים.
להבדיל מבוש, שגם אם היה רוצה בכך אינו יכול לחזור לנשיאות מכוח החוקה האמריקאית, אולמרט מעוניין בהזדמנות שנייה. כמו נתניהו ואהוד ברק לפניו, שהתייחסו לפרק האזרחי בחייהם כאל פסק זמן מאולץ שנכפה עליהם על ידי הבוחר הישראלי שעיניו טחו מראות את גדולתם בקדנציה הראשונה שלהם, גם הוא מתכנן לחזור. בתנאי, כמובן, שייצא בשלום ממשפטו. שלב ההוכחות במשפט ייפתח ביום חמישי הבא.
אנשיו של אולמרט אינם אוהבים לדבר על כך, בוודאי לא ערב פתיחת המשפט, כאילו הם חוששים מעין הרע. "מה הטעם לעסוק בזה, הרי הוא אינו אדון לגורלו. בשנה הקרובה, אולי בשנתיים הקרובות, הוא בידיה של מערכת המשפט. זה מה שמעניין אותו, ורק בכך הוא יתעסק", הם אומרים.
אבל לאולמרט יש שכן, ממש מעבר לשביל האבן המפריד בין בתיהם ביישוב ההררי מוצא, ליד ירושלים, ח"כ רוני בר-און שמו. פעם הוא היה שר אוצר בממשלתו. היום הם צופים בכדורגל ביחד. שאלתי את בר-און, אם אולמרט יזוכה, האם הוא יבקש לחזור לראשות הממשלה. "במאה אחוז", פסק בר-און, "אין שום שאלה".
נהר זורם ביניהם
ההופעה של אולמרט בתחילת השבוע באוניברסיטת תל אביב היתה סנונית ראשונה. מעכשיו נשמע יותר ממנו. הוא ידבר, ינאם, ירצה, אולי גם יתראיין. לא על המשפט, זה אסור, רק בנושא המדיני שבוער בנפשו. ההצעה לאבו מאזן - נסיגה כמעט מלאה לקווי 1967, כולל במזרח ירושלים, עם ניהול בינלאומי ב"אגן הקדוש" - היא בעיניו, ולא רק בעיניו, הפתרון היחיד לסכסוך. הוא דיבר על כך לא מעט פעמים עם נתניהו, בפגישות פרטיות, אבל מחליפו בלשכת ראש הממשלה לא רצה לשמוע. אחרי שאולמרט התייאש מנתניהו הוא החליט לדבר ישירות עם הציבור מעל ראשו של ראש הממשלה, להטיף, לנסות לשכנע בצדקת דרכו.
הוא אינו מדיר את רגליו מן הבצה הפוליטית. כל ח"כ מקדימה שמבקש לפגוש אותו, מוזמן למשרדו. כולל ציפי לבני, כולל שאול מופז, שעליו הוא לוחץ שלא לפרק את קדימה. אם אתה רוצה להתמודד אי פעם לראשות הממשלה, אומר אולמרט למופז, תוכל לעשות זאת רק מתוך קדימה השלמה ולא כראש מפלגה מתפצלת. מה ייצא לך אם תפרוש עם עוד כמה אנשים ותצטרף לקואליציה? מה זה ייתן לך? שוב את תיק התחבורה? זאת עצה טובה. כל כך טובה, שהיא משרתת לא רק את האינטרסים של המיועץ, אלא גם את אלה של המייעץ.
אולמרט בודאי יעקוב בעניין אחר האירועים בקדימה בשבוע הבא. נראה שסאגת מופז-לבני קרבה לנקודת הרתיחה שלה, אם כי לא בטוח שסיר הלחץ הזה יתפוצץ בימים הבאים. כדי לסכם בקצרה: מופז מעוניין בפריימריס לראשות המפלגה לכל המאוחר בסוף 2010. לבני מדברת על אמצע 2012, לכל המוקדם. בין שתי העמדות הללו, בין שני התאריכים הללו, משתרעת תהום עמוקה ובתחתיתה שוצף נהר של דם רע.
השניים האלה לא מסוגלים להסכים ביניהם אפילו על השעה ביום. כל אחד מהם מטיל על השני, בשיחות נפרדות שקיימו השבוע, את האחריות לפילוג שיהיה, אם יהיה. הוא אינו נלאה מלהזכיר את כישלונה להרכיב ממשלה - לא פעם, כי אם פעמיים - ואת העובדה שקדימה כמעט התפרקה מתחת לידיה לפני כמה שבועות.
"גם מבחינה אידיאולוגית רוב הסיעה אתי", הוא אומר. "ראינו זאת בכמה הצבעות בזמן האחרון. בנושא הטבות המס בגולן, למשל, רוב הח"כים הצביעו אתי. בכלל, הנושא אינו רק אישי. קראנו השבוע את ההצעה שהציע אולמרט לאבו מאזן, לחלק את ירושלים. זכותנו לדעת אם גם היא היתה חלק מן המהלך הזה (לבני, כשרת החוץ, ניהלה מסלול שיחות מקביל עם אבו עלא - י"ו), או שהיא ביזבזה את זמנה בציר מדומה".
אם לא תקבל את שלך, תפלג את קדימה?
"מה פתאום", מתרעם מופז, "אני לא רוצה לפלג את קדימה, וכל הטוקבקיסטים האלה אינם לרוחי. צריך להגיע לפשרה. היא לא יכולה להיאחז בקרנות המזבח של התקנון. התקנון הזה לא נכתב בשבילה, אלא בשביל אריק שרון כשהיה ראש ממשלה. האחריות לפילוג קדימה תיפול עליה".
על איזה טוקבקיסטים אתה מדבר?
"נו, באמת", הוא אומר בקוצר רוח, "אתה לא קורא את האתרים האלה?"
אתה חותר להכרעה השבוע, לכאן או לכאן?
"לא", הוא מתפלא, "למה דווקא השבוע?"
כי הובן מדברים קודמים שאמרת, שסוף פברואר הוא מעין תאריך יעד מבחינתך.
"לא. אני רוצה להגיע לפשרה. כך מנהלים מפלגה. זו הדרך להגיע לשלום בית".
אני לא בטוח שאני מבין לאן אתה חותר. מה היעד שלך?
"היעד שלי הוא להיבחר בקדימה", אומר מופז בפשטות.
ויני וידי ויצ'י
יותר ויותר אנשים בקדימה נוטים להתרשם באחרונה, שמופז אינו יודע בדיוק מה הוא רוצה ושאם הוא יודע - הוא מצליח להסתיר זאת. למרות הדברים שהוא אומר כאן, יש מי ששמע ממנו כי אם בתוך שבועיים לא תתקבל עמדתו, הוא "יפרק את החבילה". מה זה אומר? איש אינו יודע. כמה יילכו אתו? לא בטוח שששת הפורשים המיתולוגיים עדיין קיימים כדבוקה אחת וממתינים רק לו, כדי שתיווצר השביעייה שתאפשר להם להתפלג מקדימה על פי "חוק מופז" הידוע לשמצה, חוק שמופז בורח ממנו כמו ממגיפה.
ההתנהלות הפוליטית של מופז אינה משדרת חזון יוצא דופן או השראה - וזה לא אומר שלבני לא צברה בזכות עצמה את מכסת הטעויות שלה. יום אחד הוא מתמודד בליכוד, יום למחרת הוא בקדימה; יום אחד הוא מודיע על "פסק זמן", למעשה על פרישה, ושבועיים לאחר מכן הוא שוב אתנו; יום אחד הוא תובע הכרעה על מועד הפריימריס וכשדרכו נסללת להשגת הכרעה, הוא מתחמק ממנה.
ההערכה בקדימה היא, שמופז חותר להשיג עשיריית ח"כים לפחות, נדוניה מכובדת, שתאלץ את נתניהו להציע לו הצעה, למנותו לשר בכיר. אולי שר האוצר או שר החוץ. שמועות יש בלי סוף, מה היינו עושים בלעדיהן. השבוע נפגשו אביגדור ליברמן ומופז בלשכת שר החוץ בכנסת. הפגישה נקבעה חודש מראש. זה זיווג מעניין: לכאורה שניהם רוצים בנפילת לבני, אבל לליברמן יש בהחלט מה לחשוש ממצב שבו מופז גורר עמו עשרה ח"כים מקדימה לקואליציה. זה ידלל את כוחו של איווט ויאפשר לנתניהו, אם יחפוץ בכך, להיפטר מישראל ביתנו ומשר החוץ הפרובלמטי שלו ולהחליפו במישהו סולידי יותר, כמו מופז. בעצם, ליברמן אמור להתפלל מדי יום לשלום קדימה ואחדותה, אם הוא בכלל מתפלל.
קרב הרגע שבו מופז ייאלץ לחשוף את הקלפים שלו. בישיבת הסיעה בשבוע שעבר הבהירה לבני את עמדתה: פריימריס לא יותר מתשעה חודשים עד שנה לפני הבחירות הבאות לכנסת. איש מבין הח"כים, בהם ששת המורדים הפוטנציאליים, לא פצה פה. עכשיו תורו של מופז להניח את היד על השולחן. הוא רשאי, למשל, לבקש הצבעה בסיעה - הפורום הבכיר בקדימה - על מועד פריימריס מוקדם יותר. לבני כבר הודיעה שלא תשתמש בזכותה התקנונית ולא תמנע הצבעה, לא בסיעה ולא במועצה שמתכנסת בשבוע הבא. עכשיו תורו. לכאורה, הכל פתוח בפניו. השאלה היא אם באקדח שלו יש כדורים, או שכמו בבדיחה הישנה על אבא של הרשלה מאוסטרופולי, הוא ייאלץ ללכת לישון רעב - כלומר, להישאר בקדימה, למרר את חייה של לבני מבפנים, להתהלך בכנסת עגמומי וחמוץ פנים ולהמתין בסבלנות לפריימריס.
"קיבלתי החלטה", אומרת לבני. "אין לי רצון להביא לפילוג קדימה, למרות שיש כאלה הסבורים כי חיתוך כזה רק יועיל לנו - קדימה תישאר עם פחות אצבעות בכנסת, אבל יותר מלוכדת, ומי שיישאר בה יישאר בגלל מה שהיא. אינני רוצה ללכת בכיוון הזה, אבל אני גם לא מוכנה לשלם כל מחיר על מנת שמספר שתיים יחליט שאם רצונו לא מתקבל, הוא מתפלג. עד השבוע גיליתי איפוק, לא ירדתי למגרש הזה, אבל החלטתי להודיע בסיעה על עמדתי בעניין מועד הפריימריס. אני לא אזום הצבעה, אבל גם לא אמנע אותה אם מישהו יבקש".
ונגיד שעמדתך תתקבל, תסתכלי איך אתם נראים. בכל הצבעה אידיאולוגית אתם מתחלקים לשני מחנות. בדרך כלל המחנה שלך במיעוט.
לבני חוטפת עצבים. "איזה הבדלים אידיאולוגיים יש אצלנו? אנחנו משלמים מחיר ציבורי לא בגלל הבדלים אידיאולוגיים, אלא בגלל העיסוק האישי הפנימי. בשבוע שעבר (בהצבעה על מתן הטבות מס ליישובים בגולן שיזם חבר סיעת קדימה אלי אפללו, שבעידוד הליכוד מצא הזדמנות פז להביך את לבני - י"ו) שילמנו מחיר ציבורי על קשקוש פנימי. הניסיון לייצר מעטה אידיאולוגי לאופורטוניזם לא יעבוד עלי".
מה הסיכוי שבשבוע הבא קדימה תיקלע למשבר שייגמר בפילוג?
"זה לא תלוי בי", אומרת לבני, "אלא במישהו אחר. מי שרוצה הצבעה, בבקשה. חברי הכנסת יכריעו. השאלה מה יקרה אחר כך, אם קדימה תעסוק בעצמה, בבחינת יד איש באחיו, או תתמקד בנושאים חשובים".
מופז רוצה פשרה. הוא אומר שככה מנהלים מפלגה, בפשרות. מדוע שלא תלכי לקראתו?
"התקנון היום אומר שהפריימריס לראשות המפלגה יהיו שלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת. אני מסכימה שזה פרק זמן קצר מדי, שהמועמד לראשות הממשלה מטעמנו חייב להיבחר קודם כדי לצבור קרדיט. לכן אמרתי שאני מוכנה להרחיב זאת אפילו עד שנה לפני הבחירות. בעבר הצעתי להצביע על כך בסיעה, ומי שלא רצה זה שאול. כל מה שקורה היום הוא כבר לא ענייני, אלא תוצאה של משקעים שנותרו אצל מי שהתמודד מולי בסיבוב הקודם, הפסיד ומתקשה לקבל את ההכרעה".
פנייך לשלום או למלחמה?
לבני פורצת בצחוק: "אתה מזכיר לי את ליברמן, שבטקס חילופי שרי החוץ אמר שהרוצה בשלום ייכון למלחמה".
נדמה לי שהוא אמר את זה בלטינית, או ברוסית.
"אם בלטינית עסקינן, אני מעדיפה את הביטוי ?ויני, וידי, ויצ'י' (?באתי, ראיתי, ניצחתי')", אומרת לבני בפשטות.
*
ב-25 בדצמבר 2009 כתבתי כאן על הקשרים כביכול בין המשנה לראש הממשלה סילבן שלום לראש האופוזיציה ציפי לבני, שנועדו לפגוע במעמדו של ראש הממשלה נתניהו. בתגובה ביקש השר שלום להבהיר שאינו נמצא בקשר רצוף עם לבני, כפי שנטען בכתבה, ונאמנים עלי דבריו. באותו מדור גם כתבתי שלכנס ישראל לצעירים הוזמנה לבני על ידי שלום כאורחת כבוד. מבדיקה נוספת עולה כי לכנס הוזמנו גם ראש הממשלה, שר הביטחון והנשיא, שמסיבותיהם לא הגיעו.
