זו רק שאלה של זמן וכסף עד שגם ביירות, דמשק ועמאן יציבו תמרורי אין כניסה לפעילות חשאית בתחומיהן. כשהן יהיו "ערים חכמות", כלומר כשתהיה בהן טכנולוגיה מתקדמת והן ירושתו במצלמות אבטחה, מה שהיה לא יהיה עוד. למרות עוינות המשטרים במדינות ערב, אנשי קהילת המודיעין של ישראל, ובעיקר סוכני המוסד, לא התקשו ב-40 השנה האחרונות לחדור לבירותיהן. על כך מעידים עשרות מבצעי חיסול שמיוחסים לישראל - מרצח חסן עלי סלאמה, מראשי ספטמבר השחור, בביירות ב-1979 ועד חיסולו של ראש הזרוע הצבאית של חיזבאללה, עימאד מורנייה, המיוחס לישראל, בדמשק ב-2008.
הלקח החשוב ביותר שאפשר להפיק מהאירועים שנקשרו ברצח בכיר החמאס מחמוד אל-מבחוח בדובאי הוא, שייתכן שזה יהיה אחד המבצעים האחרונים
מסוג זה. כזכור, השבוע פורסם כי חוליית המתנקשים השתמשה בזהות גנובה של ישראלים ובדרכונים מזויפים וכי אנשיה נקלטו במצלמות אבטחה. הצבת מצלמות אבטחה והשימוש באמצעי זיהוי ביומטרי משנים את כללי המשחק בעולם הצללים. אמצעים אלה, שנועדו לשבש פעילות של טרוריסטים, לא יאפשרו עוד זיוף זהויות והטעיה של הרשויות. באופן פרדוקסלי, השימוש בהם יפגע דווקא בסוכנויות הביון, שיתקשו להסתגל למציאות הטכנולוגית החדשה.
הטכנולוגיות החדשות עלולות לשבש במיוחד את מבצעי המוסד, שעל פי המיוחס לו עשוי להיות ארגון הביון היחיד בעולם כיום, שחיסול טרוריסטים הוא חלק מהד-נ-א שלו. במלחמות באפגניסטאן, בפקיסטאן, בתימן, בסומליה ובעיראק, הסי-איי-אי והצבא האמריקאי אימצו את שיטת הסיכול הממוקד שהפעילו צה"ל והשב"כ בשטחים. אבל האמריקאים משתמשים בעיקר במטוסים ללא טייס - ולא בסוכנים.
סוף עידן
מי שיבקשו לתכנן מבצעים כאלה בעתיד, יידרשו לבחון בשבע עיניים אם הסיכון שכרוך בחיסולו של טרוריסט זה או אחר שווה את התועלת שתצמח מהפעולה. הם יצטרכו לשקול היטב אם לבצע את הפעולה בזירה כמו דובאי, שבה רמת הביטחון אינה הדוקה במיוחד, אבל יש בה טכנולוגיה מתקדמת, או בזירה כמו דמשק, שרמתה הטכנולוגית ירודה אבל יש בה שפע של סוכני חרש ערניים.
אפשר שהמסקנה תהיה שעידן המבצעים ההרואיים, נוסח סרטי ג'יימס בונד, קרב לסיומו. במבצעים כאלה נבנו המוניטין של המוסד כארגון נחוש, הרודף את הטרוריסטים אויבי ישראל בכל פינה על פני כדור הארץ. ייתכן שהלקח יהיה שרק במקרים נדירים ביותר, שבהם היעד לחיסול הוא ציר מרכזי בארגון טרור כמו חסן נסראללה בחיזבאללה, הסיכון יהיה כדאי.
מחמוד אל-מבחוח בהחלט ענה על ההגדרה של יעד ראוי לחיסול. הוא מילא תפקיד מרכזי בקשרים החשאיים בין החמאס לכוח אל-קודס של משמרות המהפיכה באיראן. הציידים יצאו לצוד אותו במיוחד מפני שהיו לו יד ורגל בתיאום שיגורם של משלוחי הנשק מאיראן לעזה.
מותו של אל-מבחוח המיט מכה קשה על החמאס. הנהגת הארגון תשקיע מאמצים וזמן באיתור מחליף ראוי לנרצח, שמותו שאב את חבריה למערבולת של חשדנות הדדית. מי שהגיע לאל-מבחוח יוכל לפגוע בכל אחד מאתנו, חושבים מן הסתם אנשי המבצעים הבכירים של החמאס ומחפשים בונקר להסתתר בו, כפי שעשה נסראללה.
המבצע היה הצלחה טקטית, שהשפעתה תורגש לפרק זמן שבין חודשים אחדים לשנתיים. החמאס יתאושש לבסוף מהמכה שהונחתה עליו. עם זאת, בשנים האחרונות המוסד, הזרועות האחרות בקהילת המודיעין וגם הדרג המדיני אינם מצליחים לגבש עמדה ברורה בנוגע ליעילות החיסולים. לכן גם אין משנה סדורה המגדירה מי מראשי ארגוני הטרור יש לחסל, ומתי והיכן לעשות זאת.
אפשר לומר שהמבצע המיוחס לישראל הסתיים בהצלחה, במיוחד מההיבט המודיעיני. בוודאי אין לראות בו עילה להתפטרות ראש המוסד - אם המוסד אכן מעורב בפרשה. המידע על תנועותיו של היעד היה מדויק. הוא לא חשד בדבר וחש ביטחון בדובאי, שם ביקר פעמים רבות כדי להיפגש עם האיראנים.
גישושים באפילה
עשרה ימים גיששו מפקדיו של אל-מבחוח באפילה ולא ידעו את סיבת מותו. 11 החברים בצוותי החיסול, שנקלטו במצלמות האבטחה ושזהותם הבדויה בדרכוניהם המזויפים נחשפה, ועוד שישה שאולי ייחשפו בעתיד, נמלטו מדובאי ללא פגע. אגב, לא מן הנמנע שאת הטכנולוגיה לאבטחת דובאי סיפקו חברות ישראליות שמנהלות עסקים במפרץ. צוותי המתנקשים נהגו בקור רוח. הם היו מודעים לנוכחות המצלמות ואפשר להניח שגם מה שנראה כתקלות קלות - החלפת תחפושות שנלכדה בעדשה של אחת המצלמות ויציאה של אחד מחברי החוליה כשכפפה לידו - היה למעשה מהלכים שנעשו בשל צורך מבצעי, מתוך נטילת סיכון מחושב. אפשר להניח גם, שמזייפי הדרכונים מכירים היטב את הדרכון האירי, הבריטי, הצרפתי או הגרמני לא פחות מהמדפיס הממשלתי במדינות אלה.
החשש שהמבצעים נחשפו ושלכן לא יוכלו להמשיך בעבודתם במוסד (אם הארגון אכן אחראי להתנקשות), לא יתממש בהכרח. סביר שהם ישובצו לתפקידי מטה לתקופה מסוימת, שבה יימנעו מנסיעות לחו"ל. אם לא יהיו בעיות מיוחדות, בעוד חודשים אחדים יוכלו לחזור למבצעי מודיעין בשטח.
נכון שעננים קלים נאספים באופק, אבל אם לא יימצאו ראיות דרמטיות חדשות, אפשר להניח שישראל תיחלץ מהפרשה בלא פגע. שלוש סכנות רובצות עדיין לפתחה. לפי תקדימי העבר, בריטניה לא תנוח עד שתקבל מישראל תשובות ברורות בנוגע לשימוש בשמות אזרחיה החיים בישראל; היחסים עם ארגונים עמיתים של המוסד עלולים להינזק; והחמור מכל: מישהו בישראל עלול לזהות את אחד המבצעים ולא להסתפק בהעברת המידע בין חבריו, אלא להוסיף לכך פרסום באינטרנט.
