שבעה כדורים ירו חיילי צה"ל בפיאז פרג', בן 41 ואב לעשרה, בעל היתר שהייה בישראל, שהיה בדרכו למפעל שלו בחברון. למה ירו בו, גם כששכב פצוע? למה שלפו אותו מהאמבולנס? האם באמת תקף אותם בסכין? הפרקליטות הצבאית בודקת
פיאז פרג'. אחיו השוטר אומר כי ''שישה חיילים היו יכולים להשתלט עליו בלי להרוג אותו''
מוסה אבו-השהש לא היה יכול לעצור בעד שטף הדמעות. הוא בכה ובכה. כבר שנים שאנחנו עובדים עם התחקירן המצוין של ארגון "בצלם" באזור חברון, ומעולם לא ראינו אותו בוכה. אבו-השהש כבר ראה הכל - ודווקא השבוע בכה. זה היה בחברון, אחרי שיצאנו את ביתו של פיאז פרג' ההרוג, מותירים מאחורינו את אלמנתו הטרייה, איבתיסאם, בשלהי החודש התשיעי להריונה, את אמו הקשישה והשכולה, מייסר, ואת עשרת יתומיו, הגדול בן 18 והקטנה בת שנתיים, הלומים כולם ממות אביהם.
פיאז פרג' היה האדם האחרון שצפוי שיתקוף את חיילי צה"ל. הוא בעל אישור שהייה ולינה בישראל, שניתן רק למתי מעט ורק אחרי תחקיר ביטחוני מדוקדק; 15 שנים, עד יום מותו, היה קבלן משנה של "נעלי קריזה" בתל אביב, מייצר בבית המלאכה המשפחתי שלו גפות לנעליים של נשות ישראל; הוא היה בן 41, דיבר עברית שוטפת, מרבה לבלות בתל אביב, מיודד עם ישראלים, מבוסס כלכלית, גר בבית אבן רחב ידיים יחסית.
אף אחד בחברון לא מאמין שפרג' תקף את החיילים. גם א' הישראלי, שהיה בקשרי עבודה הדוקים עם פיאז, ממאן להאמין. הוא דיבר אתו בטלפון כשלוש שעות לפני שנהרג, שיחה עסקית שגרתית של יצרני נעליים. "אני לא מאמין שהוא הלך לדקור חייל", אמר א' השבוע ל"הארץ", "אני עובד אתו 15 שנה. אחלה בן אדם. אני יודע שהוא בחור טוב. כזה שאוהב את החיים. זה לא היה בן אדם ממורמר. אני לא מבין איך הוא הגיע למצב שהחיילים הרגו אותו. זה גורל כזה, גורל דפוק כזה. נכון שבזמן האחרון הוא היה קצת בדיכאון, בגלל שהוא נכנס למשבר כלכלי, אבל כל העניין תמוה, תמוה מאוד".
תמיהתו של א' אינה היחידה. תמוה מאוד שהחיילים ירו בו לא פחות משבעה כדורים, מטווח קצר, שלושה כדורים ברגל, שלושה בבטן ואחד בידו השמאלית, בשלושה מחזורי יריות; למה הם המשיכו לירות בו גם כששכב מתבוסס בדמו, שניגר מרגלו שנפגעה בעורק מרכזי; ולמה הם שלפו אותו, בזמן שעוד היה חי, מהאמבולנס הפלסטיני והעבירו אותו לג'יפ צבאי ואחר כך לאמבולנס ישראלי של מגן דוד אדום, בזמן שאיבד עוד ועוד דם; ומעל לכל מרחפת השאלה, האם אמנם תקף פרג' את החיילים בסכין, כפי שטוען צה"ל, או שמא נכונה עדותה של צעירה שצפתה במתרחש מגג ביתה, וטוענת שהחיילים הוציאו את הסכין מהג'יפ שלהם כדי להפלילו לאחר שירו בו לשווא. הכל שאלות קשות ומעיקות. הפרקליטות הצבאית "בוחנת".
איש כמעט לא טרח לדווח בתקשורת הישראלית על הריגתו של אזרח פלסטיני בידי חיילי צה"ל, בלב העיר חברון, ביום שישי לפני שלושה שבועות. פלסטיני הרוג - לא סיפור. ישבנו השבוע בביתו הדל של האח סמיר, שוטר ברשות הפלסטינית, הצופה ממרומי סמטה חברונית צרה על רחוב השוהדא, רחוב הרפאים והמתנחלים, במרחק כמה עשרות מטרים מהמפעל המשפחתי שלהם וממקום ההרג בפתחו. שמענו על אודות יומו האחרון של פיאז ועל נסיבות הריגתו.
בסביבות 12:30 בצהריים בא פיאז לבית סמיר, שתה קפה וביקש מאחיו לבוא לעזור לו במפעל. סמיר הסביר שהוא מצפה לאורחים, ולכן יבוא לעבוד אחרי שיעזבו. פיאז המשיך לבית אמם שעל צלע הגבעה שנשקפת מהחלון, אכל אצלה ארוחת צהריים ומיהר ללכת למפעל הקטן בקרן הרחובות למרגלות בית סמיר. האם מייסר תקונן באוזנינו בהמשך היום, על שנתנה לבנה ללכת לעבודה ביום המנוחה שלהם.
בסביבות ארבע אחר הצהריים שמע סמיר כמה יריות מהרחוב. סמיר, שוטר בחופשה, מיהר לרדת לרחוב לראות מה קרה. למרגלות הבית ראה קבוצת חיילים שמיהרו לאיים עליו בנשקם ולהורות לו להסתלק מהמקום. לא היה לו מושג מה קרה. הוא החליט לנסות להתקרב לקרן הרחובות שממנה שמע את היריות דרך סמטה אחרת, ושוב עצרו בעדו החיילים. בינתיים שמע שיש פצוע ששוכב מדמם על הכביש. סמיר טילפן לטארק ווטן, שהמספרה שלו נמצאת מול מקום התקרית, וביקש לדעת מה קרה. בתחילה עוד ניסה הספר למשוך את השיחה, אבל לבסוף אמר לסמיר שהפצוע הוא פיאז, אחיו. הספר אמר לסמיר שהחיילים ממשיכים לירות בפיאז. שכל אימת שהוא מנסה להרים את ראשו, הם יורים בו.
בינתיים זרמו למקום עוד ג'יפים של צה"ל. הם פיזרו את הסקרנים שהתקבצו מסביב למקום התקרית בגז מדמיע וברימוני הלם. סמיר צעק לחיילים שהוא רוצה לראות את אחיו, שהיה מוטל על הכביש, אבל ללא תועלת. כמה דקות אחר כך בא אמבולנס של הסהר האדום הפלסטיני. מרחוק ראה סמיר איך מכניסים את פיאז לאמבולנס והוא עדיין חי. כשהחל האמבולנס לנוע, דפקו החיילים על דופנו והורו לו לעצור.
הפרמדיק הפלסטיני, עיד אבו-מונשר, מסר בעדותו לשני תחקירני "בצלם" שבאו למקום, כי החיילים נכנסו לאמבולנס ושלפו את צינור האינפוזיה מזרועו של פיאז. הוא אמר שפיאז סבל מאיבוד דם רב ושאלת הזמן היתה קריטית. בית החולים "עאליה" נמצא במרחק כמה מאות מטרים ממקום התקרית, והפרמדיק חשב שצריך להחיש אותו לשם ללא דיחוי, אבל קצין צה"ל שבא למקום הורה להוציאו החוצה מהאמבולנס, כך העיד הפרמדיק.
פיאז הגוסס, שבעה כדורים בגופו, הועבר לג'יפ צה"ל שעבר את המחסום שמוביל לאזור H2 שבשליטת ישראל ושם, בכיכר גרוס שמול בתי המתנחלים. הוא הועבר לאמבולנס טיפול נמרץ של מד"א. הפלסטינים ראו את האמבולנס עומד שם במשך כחצי שעה, על פי העדויות. דובר מד"א מסר בתגובה כי באותן 30 דקות ניסו החובשים לייצב את מצבו.
ב-5:25 טילפנו ממנהלת התיאום והקישור אל הסהר האדום, ומסרו שפיאז מת באמבולנס ושיש לבוא לקחת את גופתו במחסום הכניסה הצפוני לחברון.
אז מה קרה שם, בקרן הרחובות שבין המספרה של טארק למפעל הנעליים של פיאז? על פי העדויות שגבו תחקירני "בצלם" והאח סמיר, עולה התמונה הבאה: פיאז היה בדרכו מבית אמו לבית המלאכה שלו. בדרך נתקל בחבורה של גברים שחגגו טקס אירוסין של אחת מבנות השכונה. הוא עצר לברכם, בזמן שקבוצה של שישה חיילים עברה מולם ברגל. צה"ל נכנס לפעמים לשכונה, הגם שהיא נמצאת באזור H1, שנתון כביכול לשליטת הפלסטינים. כחצי שעה קודם יידו תושבים אבנים על אותם חיילים בשכונה אחרת, והתושבים העידו שהם נראו מתוחים. החיילים עלו במעלה אחת הסמטאות והתושבים הזהירו את פיאז מפניהם. אבל פיאז, שנחשב לאיש גאה, דובר עברית ובא במגע עם ישראלים, אמר להם: "אז מה אם יש חיילים?" והמשיך בדרכו.
אחד העדים דיווח שלפתע נשמעו צעקות ממעלה הסמטה, כמה עשרות מטרים מהם. הוא ראה את אחד החיילים מחליק, כנראה, בשיפוע הרחוב, ונופל. מיד אחר כך ראה את החייל קם ויורה ברגלו של פיאז. אולי פיאז תקף אותו, ואולי החייל רק חשב שפיאז תקף אותו. הוא שמע את פיאז מקלל את החיילים אחרי שנפצע, וראה אותו קם איכשהו על רגליו. הם שבו וירו בו, על פי העדות. האנשים שנקהלו בינתיים ברחוב צעקו לעבר פיאז שלא יזוז, כי החיילים עלולים לירות בו שוב. ואז הם ירו בו בפעם השלישית, על פי העדויות.
אחרי שפיאז פונה מהמקום, ביקש סמיר לדבר עם קצין ולברר מה קרה. קצין שמוכר כ"קפטן משה" אמר לו שאחיו ניסה לדקור את אחד החיילים. הוא הראה לו סכין. סמיר ניסה להסביר לו שזה לא הגיוני, שאם פיאז היה רוצה לדקור ישראלי הוא היה יכול לעשות זאת בתל אביב, הרי היה לו אישור "אפס אפס", שמאפשר אפילו לינה בישראל, וכי הוא הלך מביתו ללא סכין. הקצין אמר לסמיר שפיאז במצב קשה ושפונה לבית החולים "הדסה".
זמן קצר אחר כך בא למקום קצין שהזדהה כקפטן רפי, כנראה מטעם מצ"ח, וזה ניסה לברר אצל סמיר מה מצבו הנפשי של אחיו. סמיר אמר לו ש"השכל של פיאז יותר גדול משל שנינו" ושמעולם לא היו לו בעיות נפשיות. יחד הם החלו לשאול את עדי הראייה במקום, וכולם העידו שלא ראו סכין בידו של פיאז.
הצעירה ביאן ג'ולני, בת 19, עמדה על גג ביתה כשהכל קרה. היא סיפרה לסמיר, ולדבריו גם לקפטן רפי, שראתה את החיילים יורים שלוש פעמים בפיאז. היא גם טענה שראתה חייל בכפפות מוציא סכין מהג'יפ הצבאי. החיילים החרימו בינתיים את מצלמתו של התחקירן אבו-השהש, שבא למקום, והחזירו אותה רק אחרי שמחקו בה את כל התמונות. כל עדי הראייה העידו בפניו שלא ראו סכין בידי פיאז. סמיר: "כשוטר, אני יכול להגיד לך שבכל מקרה, שישה חיילים היו יכולים להשתלט על פיאז בלי להרוג אותו. זה היה רצח בדם קר".
דובר צה"ל בחר להתעלם משאלות על שליפתו של פיאז מן האמבולנס ועל השימוש באש חיה. בתגובה לקונית במיוחד נמסר כי "מבדיקה שנערכה בפיקוד המרכז עולה כי מדובר במחבל אשר דקר חייל צה"ל והירי לעברו בוצע על מנת למנוע ממנו להמשיך בניסיונות דקירה נוספים. האירוע נמצא בבחינת הפרקליטות הצבאית".
הכרזות שנתלו לזכרו של פיאז במקום האירוע, נתלשו זה כבר בידי החיילים. בכניסה לביתו, שנמצא בשכונה אחרת בחברון, שורק תוכי גדול שפיאז קנה פעם בתל אביב. עשרת ילדיו מסתובבים בבית, וסבתם, מייסר, פורצת בבכי. "אדם שיש לו עשרה ילדים ייקח סכין?", היא שואלת, ושאלתה מהדהדת בחלל החדר. האלמנה איבתיסאם צפויה ללדת בכל יום. זה יהיה בן והם יקראו לו פיאז, כמובן.
