הנזק שגורם שר החוץ אביגדור ליברמן, ושתיקת ראש הממשלה בנימין נתניהו
מאת יוסי ורטר | איור: עמוס בידרמן
הנזק שגורם שר החוץ אביגדור ליברמן בכל יום שהוא נשאר בתפקידו ברור לכל. למה הוא עוד שם? כי הוא יכול • מי ומה אילץ את נתניהו לדחות את ההצבעה על שינוי חוקת הליכוד • על מה דנים בוועדת המשנה הכי הזויה של ועדת חוץ וביטחון • ומה בדיוק עשה אהוד ברק בסוף שבוע בניו יורק
בין משרד החוץ לבית המשפט העליון בירושלים מפריד כביש. את המרחק בין שני המבנים אפשר לעבור בחמש דקות הליכה. לאביגדור ליברמן יידרש אפילו פחות זמן. יש לו הליכה מהירה, לליברמן, כמעט ריצה קלה. אבל ביום רביעי השבוע הוא נאלץ לעבור את המטרים הספורים מלשכתו למזכירות העליון ברכב השרד המשוריין שלו, לדרישת מאבטחיו הלחוצים. ישראל היא אולי המדינה הדמוקרטית היחידה שבה שר, שלא לדבר על ראש ממשלה, אינו מורשה לצעוד רגלית כמה דקות, גם כשהוא מוקף בטבעת של בחורים מצוינים ומזוינים לעייפה, ובסביבה מוכרת ומוגנת.
אילו סכנות קיומיות אורבות לליברמן בחוץ, רק השב"כ יודע. איזו סכנה מהווה ליברמן למדינת ישראל, כולם כבר יודעים. טוב, הוא אינו באמת סכנה. ישראל תשרוד גם את כהונתו של ליברמן, אבל זו ללא ספק חרפה אחת גדולה. שר חוץ, הוויטרינה של ישראל בעולם, שהוא גם סגן ראש הממשלה וחבר הפורום המדיני-הביטחוני שקובע ועוד יקבע כאן גורלות, צועד לו במסדרונות בית המשפט העליון, נעמד כאחרון המבקרים התימהוניים שגודשים את המקום ומכריז שהתנהגותו של מפכ"ל המשטרה היא "האבא והאמא של שיבוש החקירה".
אה, כן, הוא גם ראש מפלגתו של השר שעומד בראש המשרד לביטחון הפנים. השר יצחק אהרונוביץ' אמנם פירסם הודעת תמיכה במשטרה, שעליה הוא מופקד, אבל כבר קראנו הודעות נחרצות מזו. נתניהו, עד לרגע כתיבת שורות אלה, לא התנער מדברי ליברמן, לא הוא ולא שריו, ביניהם כמה מאבירי שלטון החוק. גם את אהוד ברק, שהדיח את אולמרט על סיפורים דומים, לא שמענו.
הג'נטלמנים האלה זקוקים זה לזה כדי לשרוד בשלטון, ולעזאזל הנורמות התקינות. על החשדות נגד ליברמן כבר נכתב ונאמר הרבה. בינתיים מדובר רק בחשדות, עדיין לא בכתב אישום. ייתכן שהוא קורבן של עינוי דין מתמשך, ייתכן שהוא תרם לכך לא מעט בעצמו.
על פי הנוהג והפסיקה, הוא אינו חייב להתפטר לפני שיוגש נגדו כתב אישום. ככל שאפשר לחזות את מהלכיו של ליברמן - הוא יישאר בתפקידו עד הרגע האחרון, רק כדי לא לתת לתקשורת את הסיפוק בלראות אותו הולך הביתה.
נתניהו אינו פוצה פה. הוא לא חייב להיות "דיפלומט על" כפי שכינה אותו רוני בר-און (קדימה) בכנסת, כדי להבין איזה נזק גורם לו ליברמן בקהילה הבינלאומית, אבל ידיו אזוקות. בלי ליברמן אין לו קואליציה. וזה בדיוק מה שהנשיא שמעון פרס מנסה לעשות בימים אלה כדי לסייע לידידו.
בשיחות סגורות שפרס מקיים באחרונה עם גורמים פוליטיים, הוא דוחף, כפי שרק הוא יודע, לצירופה של קדימה לממשלה, כדי שביבי יזכה למרחב תמרון מדיני. "נתניהו מעוניין לבצע מהלך מדיני, הוא רוצה לעשות היסטוריה, הוא רוצה להביא שלום, אבל בהרכב הפוליטי הנוכחי של ממשלתו, הוא אינו יכול לזוז", אומר פרס. "אין מנוס, הוא חייב לצרף את קדימה, בתנאים מכובדים, ולהרחיב את הבסיס הקואליציוני שלו".
כמעט שנה מאז הקמת הממשלה, ומערכת היחסים בין פרס לנתניהו היא יוצאת דופן. לפני שבוע התארח נתניהו באירוע שאירגן פרס בבית הנשיא, עם כמה מדעני חלל ובכירים בסוכנות החלל הישראלית. נתניהו, ששמע מבעוד מועד על היוזמות של נשיאנו, אמר שגם אותו זה מעניין. כשהסתיימה הפגישה, אמר נתניהו לפרס: "בוא נעלה אליך ונאכל ארוחת ערב". שלוש שעות הם ישבו לבדם, באגף הפרטי של הנשיא, עד הלילה.
מן ההתוועדות הזאת, כמו מפגישות אחרות, יוצא פרס בתחושה שנתניהו מעוניין בשלום, אבל חושש לאבד את שלטונו אם יבצע צעדים מרחיקי לכת. לכן פרס נרתם. בנתניהו הוא דוחק לצרף את לבני, בלבני הוא מפציר להצטרף לביבי. פרס, שעובד שעות נוספות כשר חוץ על, חרד באמת נוכח מצבה הבינלאומי של ישראל. הפתרון, לדעתו, הוא אחד: קדימה לממשלה. זה לא פשוט. לבני אלרגית לנתניהו, לא מסוגלת לשאת אותו. נתניהו חש כלפיה רגשות דומים. הוא היה מעדיף לקרוע את מפלגתה מבפנים ולצרף אליו שבעה, שמונה, אפילו עשרה ח"כים. פרס חושב שזה רעיון נורא. הוא הרי בא מקדימה. אחדות, במצב הנוכחי, לא תצא מזה.
כולם היו בניו, חוץ מסילבן
כשמקישים בגוגל את צמד המלים "נתניהו התקפל", מקבלים 53 אלף תוצאות, לעומת 5,570 תוצאות ל"שרון התקפל" ו-6,570 ל"ברק התקפל". המונח הזה, "נתניהו התקפל", הפך בשנה החולפת לקלישאה שחוקה. שלשום, לאחר שהחליט לדחות את ההצבעה במרכז הליכוד על מועד לכינוס ועידת התנועה, שלפו העיתונים מהמחשב את הכותרת שלעולם אינה מכזיבה: "ביבי התקפל".
העניין הוא שדווקא הפעם ביבי לא התקפל. לפחות לא על פי הדרך המוכרת מהתנהלותו בנושא המע"מ על פירות וירקות, חוק היורדים, הגזירות בתקציב או המשבר עם טורקיה. הפעם הוא נאלץ לדחות את ההצבעה המפלגתית בצו בית המשפט. אלמלא הצו, הוא היה מסתכן ומקיים את ההצבעה לשינוי חוקת הליכוד, אף שכדי לנצח הוא זקוק לתמיכה של 70% מהמצביעים.
הסיפור הזה, של שינוי החוקה ודחיית הבחירות לוועידת הליכוד, לא מעניין את הציבור. זה סוג של התכתבות פנימית בליכוד: על פי חוקת המפלגה, הבחירות הפנימיות למוסדות הליכוד היו אמורות להתקיים בחודש הבא. מבחינת נתניהו זה אומר בלגן בתנועה, תקשורת עוינת ואפשרות ממשית להשתלטות של הימין הקיצוני, חבורת ה"פייגלינים", על מוסדות התנועה שנשלטים היום על ידי אנשים שנוחים לו: שר התחבורה ישראל כץ, יו"ר מזכירות הליכוד, ושר התקשורת משה כחלון, יו"ר המרכז. הפתרון שמצא נתניהו היה לדחות את הבחירות בשנתיים, שזה בערך כמו שבעוד שלוש שנים וחצי הוא יבקש מהכנסת להאריך את כהונתה בשנתיים נוספות כדי למנוע בלגן, מתח ולכלוך ברחובות.
נתניהו, בעצת יועציו שלעולם, אבל לעולם, ניתן לסמוך עליהם שיכשילו אותו, כינס לפני חודשיים את המרכז והעביר החלטה חפוזה, לדחות את הבחירות. רק אחר כך הוא נזכר שצריך לשנות את חוקת הליכוד, שקובעת כי הבחירות למוסדות יתקיימו שנה אחרי הבחירות הכלליות. כך נוצרה תסבוכת, שהגיעה עד לבית המשפט העליון.
ההתנהלות הפוליטית של לשכת ראש הממשלה היתה, על פי מיטב המסורת, היסטרית, חובבנית, מטופשת ועקומה. נתניהו נעזר בכץ כדי להעביר את המהלך, אבל כפי שקרה בניסיון לפלג את קדימה, הצמד הזה שוב נחל כישלון חרוץ. משהו בקארמה המשותפת שלהם לא עובד. רק שלא יובילו יחד את המתקפה על איראן.
מה שהכי מרתיח את נתניהו, זה לא רק שהוא הפסיד במערכה הזאת, אלא למי הוא הפסיד: לח"כים מן הספסלים האחוריים - דני דנון, מירי רגב, ציפי חוטובלי ויריב לוין, שחלקם חייבים לו את כיסאם בכנסת - ולשלושת השרים גלעד ארדן, יולי אדלשטיין וסילבן שלום, שפעלו נגדו.
על ארדן נתניהו כועס כמו אב שכועס על בנו. "גלעד לא מתנהג יפה בזמן האחרון", אומרים מקורבי נתניהו. בעניין אדלשטיין, נתניהו ספק כועס ספק מבין ללבו. "מה אפשר לעשות" נאנחים אנשי ראש הממשלה, "זה יולי שלנו. הוא גר בגוש עציון, הפייגלינים שכנים שלו, הוא זקוק לקולותיהם".
לסילבן נתניהו כבר לא מתייחס. חלפו הימים שהוא ראה בו איום פוליטי. היום הוא רואה בו לכל היותר מטרד. בינו לבינו הוא מתחרט שהפקיד בידיו את התיק החצי פיקטיבי הקרוי "הנגב והגליל", שבאמצעותו שומר סילבן על קשר חם עם ראשי רשויות בדרום ובצפון. הייתי צריך להשאיר אותו רק עם התיק לשיתוף פעולה אזורי, שיישב עם הפלסטינים ויעשה אתם שלום כלכלי, מהרהר נתניהו לעצמו. אוח, כמה שמתחשק לנתניהו לקחת משלום את התיק. ברגע שיתאפשר לו, זה מה שיקרה.
זאב זאב
לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת יש כ-15 ועדות משנה. בראש כל אחת מהן עומד ח"כ. כמה מהן סודיות עד אימה, כמה חשובות יותר, כמה פחות. כל יו"ר של ועדת משנה רשאי לזמן לוועדה גורמים ביטחוניים כאוות נפשו: קצינים בדרגות גבוהות, ראשי ארגוני מודיעין ובכירים במערכת הביטחון, וגם את שר הביטחון. האמת, כיף. מי מאתנו לא היה רוצה מדי פעם להושיב מולו אלוף פיקוד, או ראש שב"כ, ולתחקר אותם.
אחת מוועדות המשנה היא "הוועדה לענייני איו"ש" (אזור יהודה ושומרון) בראשות ח"כ זאב אלקין מהליכוד. בחודשים האחרונים, מאז שנתניהו החליט להקפיא את הבנייה בשטחים, הוועדה הזאת אינה יודעת מנוח. מדי שבוע אלקין מזמן את אלוף פיקוד המרכז, או את ראש מטהו, או מח"טים ומפקדי אוגדה, ובוועדה הם נתונים לחקירות צולבות של הח"כים, בעיקר מהימין, כולל הכהניסט מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי.
זה בסדר, זוהי הדמוקרטיה. אבל הקצינים שמתארחים בוועדה הספציפית הזאת התלוננו בחודשים האחרונים לפני השר ברק וסגנו מתן וילנאי, שפשוט מטרטרים אותם. מזמינים אותם לעשרות דיוני סרק, לחקירות שהן בעצם פוליטיות. הם נאלצים לשמוע את הח"כים משתלחים בפראות ובבוטות בשר הביטחון ובראש הממשלה בדיונים שאין בהם שום תכלית, מלבד להביך ולהשפיל אותם ולהקשות עליהם.
"זאת ועדה הזויה", מתאר איש ביטחון בכיר שמשתתף לפעמים בדיוניה. "כמעט כל שבוע הם מזמינים את אלוף פיקוד המרכז. אין החלטות, אין סיכומי ישיבות, כלום. הח"כים משמיצים את הממשלה, והקצינים מתכווצים בכיסאם. אלקין מזמין לוועדה ראשי מועצות מהשטחים ועושה בפניהם הצגה על גב הקצינים, כדי שאחר כך הם יתמכו בו".
וילנאי בדק את העניין והגיע למסקנה שהצדק עם הקצינים. "חמש שנים וחצי, באינתיפאדה, הייתי אלוף פיקוד מרכז", סיפר וילנאי באחד הדיונים. "אתם יודעים כמה פעמים הוזמנתי לוועדת חוץ וביטחון? אפס". לפני כמה שבועות חס וילנאי על הקצינים והלך במקומם לוועדה. בערב התקשר אליו הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, והודה לו בחום על הצעד ההומני. וילנאי פנה ליו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, שפנה לנתניהו, שהתקשר השבוע לאלקין וביקש ממנו "לשמור על כבודם של הקצינים".
"אני לא חושב אחרת מנתניהו בעניין הזה", אומר אלקין. "אני בעד לשמור על כבודם של קצינים בצה"ל. הבעיה עם הצבא, שהוא לא אוהב ששואלים אותו שאלות, שנכנסים לו לקישקעס, שיושבים לו על הראש. הקצינים האלה לא אוהבים לבוא לדיונים ולדווח. בכל פעם יש להם תירוצים מדוע הם לא יכולים להגיע. כל משרד ממשלתי שאנשיו היו מתייחסים ככה לוועדה פרלמנטרית, היה נשחט בתקשורת".
אהוד, נילי והעיר הגדולה
כריסטיאן אמאנפור היא עיתונאית מנוסה שכבר ראתה ושמעה הכל. יש לה תוכנית ראיונות לילית ברשת סי-אן-אן שבה היא משפדת אנשים חשובים, באלגנטיות, בנחישות וברהיטות. בשבת שעברה היא אירחה בתוכניתה, המשודרת מניו יורק, את שר הביטחון אהוד ברק.
אמאנפור פתחה את הראיון בשאלה על ידיעה שפורסמה באותו בוקר ב"ניו יורק טיימס", שלפיה איראן הוציאה כמות של אורניום מועשר ממחבוא תת קרקעי. "האם שמעת על כך?" שאלה את ברק.
"ביליתי את היום בניסיון לעודד את כלכלתה של העיר הזאת לכן לא הספקתי לקרוא את הידיעה", השיב לה ברק. המראיינת השתתקה לרגע, דבר שלא קורה לה בדרך כלל. "אתה מתכוון שעשית שופינג?" שאלה. "כן, כן, בטח", אמר ברק בשביעות רצון מודגשת, כפי שמרגיש כל אחד שנתקל בסייל טוב בדאון-טאון.
לעתים מזומנות מנפקים מנהיגינו את הכותרות הכי טובות דווקא בראיונות לכתבים זרים. באולפנים בחו"ל הם מרגישים כה נינוחים ובטוחים שלא יישאלו שאלות קנטרניות ונבזיות, עד שהם משילים את השריון שהם עוטים בארצנו ואומרים מה שלעולם לא היו חולמים לגלות כאן. מישהו מאמין שברק היה מספר למראיין ישראלי שבילה את השבת בסיבוב קניות בניו יורק? אין סרט כזה. בוודאי לא אחרי סיפור הסוויטה המלכותית בפאריס.
כולנו רגילים לשמוע עד כמה שרינו סובלים בנסיעותיהם לחו"ל, ממש נהרגים באוהלה של גולה: מתרוצצים מפגישה לפגישה, מדיון לדיון ומהרצאה להרצאה, תחובים בתוך מכוניות שרד מחניקות, לא רואים שמים ושמש. והנה בא שר ומספר בגילוי לב, גם אם באנגלית, את מה שכל אחד מסוגל להבין: שסוף שבוע בניו יורק נועד לקניות.
או, וגם זאת אפשרות: ברק לא בילה את היום כשהוא נשרך אחרי נילי וסוחב שקיות. ייתכן שזאת היתה דרכו לחמוק מהשאלה שכל תשובה אחרת עליה היתה עלולה לסבך אותו.
