כתב ואייר: ינאי פרי. הוצאת כתר, עמ' לא ממוספרים, 68 שקלים
לקוח בחנות ספרים שיתבונן ממרחק בכריכת ספרו הראשון של ינאי פרי, עלול לחשוב שזהו פרק חדש בהרפתקאותיו של סופרמן: על רקע עיטור אווירודינמי בצבע כחול, מופיע שם הספר באותיות צהובות המותירות אחריהן שובל אדום המדמה טיסה. אך מאחורי כל זה - זו לא ציפור, זה לא מטוס, אך גם לא סופרמן - זהו "האסטרואיד האדום", שהוא שם הספר וגיבורו המוצג על הכריכה. בפינה התחתונה אפשר לזהות את הדמות הראשית האמיתית של הסיפור, מפלצת המתגוררת על האסטרואיד.
כפי שמתברר כבר בעמודים הראשונים, למפלצת יש בעיה מאוד גדולה. כמה גדולה? בגודל של כדור הארץ, שבו האסטרואיד שלה עומד להתנגש. מזווית ראייה מקורית זו יוצא לדרך הסיפור, הטומן בחובו תפניות עלילתיות מפתיעות ודמויות אקסצנטריות, בין אם הן אנושיות ובין אם חוצניות.
הסגנון של פרי באיוריו למבוגרים (קומיקס שפורסם באתר NRG), מאופיין בהומור ובגרוטסקה פרועה. השפה החזותית עוברת עידון באיור לילדים, אך עדיין אין בה טיפת חנופה, והיא גדושה במנות נדיבות של הומור ושל מקוריות (קקטוס החלל בהבעותיו האוויליות, הוא אחד השיאים). הסימנים הגיאומטריים בתחתית העמודים, מציתים את הדמיון ומזמינים את הקוראים לנחש מה הקשר בין הצורות המתחלפות לבין הטקסט שמעליהן (הקוראים שלהם נתתי לקרוא את הסיפור החליטו שאולי זהו תרגום הספר לשפת המפלצות). גם בטקסט מוחדרים הומור ונונסנס בריאים כמו: "גברת מפלצת, תהיי בנאדם", מתחננים הסוכנים האסטרונאוטים על נפשם, "בסך הכל רצינו להציל את העולם"; ויש גם כמה קריצות עין למבוגרים עם הלצות על חשבון סרטים הוליוודיים: התוכנית להצלת כדור הארץ, למשל, זהה לזו שבסרט "ארמגדון" ולכל הסוכנים החשאיים בסיפור קוראים סמית (בקריצה לסרטי "מטריקס").
אפשר, לכאורה, לקטלג ספר זה בתור עוד סיפור לילדים על המפגש הבלתי נמנע בין הקטנים והחלשים לבין החזקים והמאיימים. הכוונה לאותם ספרים, דוגמת "טרופותי" המצוין (מאת ג'וליה דונלדסון, הד ארצי, 1999), שנועדו לחזק את האנדרדוג באמצעות עלילה משעשעת ותיאור ניצחונו בעורמה על הגדול והמפחיד. אבל למעשה אין בספרו של פרי יומרות תרפויטיות וכוונות לטפל בפחדים, והנראטיב של חלש מול חזק נהפך על פיו יותר מפעם אחת. כבר בהתחלה, המאיים (מפלצת מפחידה ואסטרואיד שעומד להשמיד את כדור הארץ) מוצג בתור הפגיע. בהמשך, הסיפור מתמרן בין נקודת ההשקפה של המפלצת לבין זו של בני האדם, כך שכל צד הוא גם הפגיע והחלש - וגם הפוגע והמאיים. זו נקודת מוצא מאוד מעניינת ולא שגרתית בספרות הילדים.
החריזה, לטעמי, עלולה להיות כאן מכשול מסוים. מבחינה אמנותית, היא לעתים נדמית מאולצת ומגושמת, ובמקומות מסוימים אף גורמת לקטיעת משפטים ולשיבוש ברצף הקריאה. אבל יותר מכך, היא עלולה להרחיק את הקוראים שלהם הספר מיועד באמת. כמעט שאי אפשר למצוא סיפורי מדע-בדיוני במחוזות ספרות הילדים, ולא בכדי. זה ז'אנר שלא רק מצריך אוצר מלים לא יומיומי, אלא גם אימוץ של נקודות ראייה לא שגרתיות. הכריכה ה"סופרמנית" ועלילת המסע אל (ושל) האסטרואיד האדום, כביכול מועידות את הספר לקוראים (בנים בעיקר) כבני שבע-שמונה שצברו מעט ניסיון קריאה וחובבים מדע בדיוני, סרטי פעולה ו/או קומיקס. עם המיעוט היחסי של הטקסט, המנוקד ומחורז, לצד האיורים הצבעוניים והנדיבים, הקוראים העצמאיים עלולים לפטור את "האסטרואיד האדום" כספר "לקטנים". ואולם, כלל לא בטוח שאת הספר יבינו בני החמש והשש, גם אם מוסבר בטקסט מה זה ראש שרותי הביטחון ("זה כמו גנרל"), מהו מכשיר קשר ("זה כמו טלפון") ומדוע כשרצים על פני אסטרואיד מגיעים במהרה לאותה נקודה. לא רק שדרושים הסברים רבים נוספים (כמו "נמל חלל", "מומחי חבלה", "פצצת אטום", "רובה קרניים"), אלא שגם התפישה ששני צדדים יכולים לטעון דברים הפוכים ועדיין להיות צודקים, היא משימה לא פשוטה המתאימה יותר לבני השבע והשמונה. קוראים צעירים יותר עלולים להישאר אדישים לדמויות, כשרגע אחד עליהם להזדהות עם המפלצת הנמלטת מפני הסוכנים המאיימים שבאו לפוצץ את ביתה, ורגע אחר הסיפור מכתיב הזדהות עם הסוכנים המזילים דמעה, לאחר שהמפלצת הערימה עליהם והשאירה אותם תקועים על האסטרואיד - ללא חללית.
מוטב לו פרי היה משחרר את הטקסט מסד החריזה, ומעבה אותו מעט למען הקוראים שאינם זקוקים עוד להקראה בקול רם. כי לא בכל יום רואים אור בספרות העברית ספרי מדע בדיוני פרועים ועתירי דמיון והומור, וחבל אם "האסטרואיד האדום" ייפול בין הכיסאות.
