יגאל סרנה (מהדורה חדשה, כולל אחרית דבר מאת הלית ישורון). הוצאת כתר, 468 עמ', 92 שקלים
שחררי את חרצובות לשונך אישה
צפרירה לידובסקי כהן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 229 עמ', 84 שקלים
"כל הזמן מדברים עלינו הנפש ואלוהים וזה טוב מאוד/ אחרת היינו שוכחים שאנו קיימים חיים/ אחרת הכל היה הולך לאיבוד בלי ההפרדה של צד שלישי/ במקרה הזה אימוץ זהות בלתי אפשרית אבל חשדנית מספיק".
השורות הללו, המסיימות את השיר "אתה חברה שלי", השיר שעורר את השערוריה האחרונה (לעת עתה) שיצרה יונה וולך, מעידות שוב שתמיד יש מה לומר עליה. אם היה מי שחשב אחרת, באה בפברואר האחרון פרשת המורה עדנה רש מבית הספר התיכון "רבין" בכפר סבא, שלימדה את השיר המסעיר הזה, והוכיחה שוולך עדיין מדהימה ועדיין יודעת להרגיז ולבעוט, גם 25 שנה אחרי שנקברה. אם זה לא חיים, אז מה כן?
המיתוס חזק מהחיים
אל תפקיד ה"הפרדה של צד שלישי" נכנסת כעת - בפעם השנייה - הביוגרפיה שכתב יגאל סרנה לפני 17 שנה, שיצאה עתה במהדורה חדשה. יש הרבה סיבות לחגוג עיסוק במשוררת כל כך חשובה ופורצת דרך כוולך, אבל חשוב להיות גם חשדניים מספיק.
סרנה ראוי לכל שבח על סקרנותו הבריאה ועל עבודת הנמלים שעשה, על הראיונות הרבים ועל הבילוש העקשני. לעתים נדמה שדיבר עם כל מי שעבר אי פעם בחצר ביתה של וולך בקרית אונו או חלף מולה ברחוב דיזנגוף בשנות ה-70. ברור שלא בחל באף עדות, ולו השולית ביותר, ולא התעצל לנבור גם בארגזים של מסמכים עבשים במוסדות שונים, קופות חולים, בתי ספר, מערכות עיתונים. את חלקו הארי של התחקיר שעשה שוב לא ניתן לעשות היום - רבים ממרואייניו הלכו בינתיים בדרך כל בשר או הזדקנו מאוד, יומנים ומכתבים הצהיבו, התפוררו או נעלמו, ואל הזיכרון של דמות האשה החיה פולש כל העת המיתוס, חזק אף ממנה עצמה.
סרנה ידע לקחת דמות של אשה מעניינת, בעלת חיים מעניינים, ולכתוב עליה בצורה מעניינת. הזמן שעבר מאז נכתב הספר לא פגע בחוויית הקריאה, הקולחת והמהנה בדרך כלל. סצנות רבות מועמדות לפרטיהן בכוח הדמיון של סרנה, באופן משכנע ולעתים גם מרגש ממש. תיאורי הפגישה בין וולך לבין המשוררת זלדה, או המוסיקאי שלמה בר - מרטיטים את הלב. יחד עם זאת, לעתים קרובות מדי גולש הרגש אל פייטנות חובבנית ורגשנית. כשחושבים על קולה החזק והחריף של וולך, שגם כאשר הוא מעודן הוא תמיד נקי מסנטימנטליות, זה צורם במיוחד.
בעיה אחרת היא חיבתו של סרנה לפטאליזם שטחי. כך, בעת שוולך, תינוקת שזה עתה נולדה, נוסעת עם הוריה במונית מבית היולדות אל ביתם "ברדיו שוחח הרופא בק על מחקר ניסיוני במחלת הסרטן", כמו לרמוז רמז בעובי של פיל על המוות הצפוי לתינוקת הזאת. אלה מקומות שבהם הדמיון הפורה של סרנה נכנע לפיתויים זולים, והם רבים מדי. "היתמות דאתה מעל הוולכים כציפור טרף", הוא כותב בפרק הקודם לתיאור נפילתו של האב, מיכאל וולך, במלחמת העצמאות. וולך עצמה כתבה בשיר "בכל שנה בקיץ/ היתמות פורשת כנף/ וצילה על הארץ". המעבר הזה שעושה סרנה, מן הכנף הנפרשת אל ציפור הטרף מנבאת הרעה, מדגים משהו מן הגסות המלודרמטית המאפיינת לעתים את סגנון הכתיבה שלו.
הגסות הזאת ניכרת במיוחד במקומות שבהם סרנה מבקש להיות ביוגרף במלוא מובן המלה, כלומר, לא רק להביא את פרשת חייה של וולך, אלא גם לעמוד על מקומה בתוך הפריחה התרבותית של ישראל בשנות ה-60 ואילך ועל ההקשר ההיסטורי, הפוליטי והחברתי שבתוכו התהוותה. אלא שבמקום שדרושה בו ראיה מעמיקה ורחבת היקף, אין אנו מקבלים אלא "תמונת מצב" כללית וברוב המקרים "אווירה" בלבד.
סרנה מסתפק בהצלבת נתונים, בנוסח "הרגעים שעשו את השנה" בעיתוני ערב החג. את הימים שלאחר מלחמת ששת הימים הוא מסכם כך: "אלתרמן החתים משוררים על עצומה למען ארץ ישראל השלמה, האוויר רחש סנדוויצ'ים במערת המכפלה ותקיעות שופר בכותל" (איך בכלל נראה אוויר רוחש סנדוויצ'ים, אני עדיין תוהה). ובמקום אחר: "בקיץ הבוער של שנת 1968, בעת שאירופה נמלאה מתרסי אבנים, סטודנטים פרועים וטנקים סובייטיים, עלה ריח טוב מערוגת אפונה ריחנית בגינת הבית. יונה נחה בכפר". איך נוצר הקשר המעודן והסבוך בין המלחמה או המהומות לבין חייה של וולך כאדם פרטי, ובין אלו לבין השירה שלה? כדי לברר דברים כאלה דרושה תודעה תרבותית והיסטורית מקיפה, וחקירה היורדת לעומק פעולתם של מנגנונים אידיאולוגיים וספרותיים. סרנה לא מתחיל אפילו במלאכה המורכבת הזאת, ונדמה שהיא למעלה מכוחותיו.
השירה נדחקת לשוליים
כל זה עדיין בגדר הנסלח. אלא שעל חולשתו העיקרית של הספר קשה לסלוח, והיא טיפולו בסיבה ובמסובב לעצם כתיבת הביוגרפיה - זהותה של וולך כמשוררת והשירה שלה עצמה. כאן נעשה עוול של ממש. בין הפסקאות, ובדרך כלל בסופן, מביא סרנה ציטוטים חלקיים מן השירים - אם משום שהשיר שכתבה וולך קרוב לאירוע המתואר בפסקה זו או נכתב בעקבותיו, ואם משום שנדמה לסרנה שהשורות לוכדות משהו מן הדבר שתיאר. משום כך, השירים אינם מתפקדים בספר אלא כאילוסטרציה לחיים. כל קיומם מוכפף ומשועבד לחוויות חייה של וולך, ואלה, יהיו סוערות כל שיהיו, הן עדיין טריוויאליות בהשוואה לכוח המתפרץ של השירה שלה.
ניקח לדוגמה שיר ידוע, "בעיות זהות": "צפור מה את מזמרת/ מישהו אחר/ מזמר מגרונך/ מישהו אחר/ חבר את שירך/ דרך גרונך./ צפור צפור/ מה את שרה/ מישהו אחר שר / דרך גרונך" (מתוך "אור פרא", מודן, 1983). מי שיקרא את הביוגרפיה עשוי לחשוב שהשיר הזה הוא תוצר של אחד מהתקפי הפרנויה של וולך, שהיתה בטוחה שמשוררים אחרים גונבים טקסטים מתוך מוחה (היא קראה בעיתון "דבר" שיר של המשוררת חדוה הרכבי, התקשרה אליה וצרחה שהשורה על הכלבים האדומים נעקרה מתוך מוחה). אפשר שיש בכך יסוד של אמת, אבל פרשנות כזאת מקטינה לאין שיעור את טווח המשמעות שהשיר הזה מוליד ואת עומק הסוגייה שהוא פונה אליה, הפיצול הפנימי בשירה בין היוצר לבין הקול הדובר מתוכו. והרי כך הגדיר ארתור רמבו את עמדתו הבסיסית של המשורר: "אני הוא אחר".
סרנה שוכח זאת, או לא מבין זאת מלכתחילה. זו רעה חולה, משום שהביוגרפיה שכתב מצמצמת את השירה של וולך, מקטינה ומגבילה אותה, וזו שירה שכל כולה עסוקה בבריאה, בפתיחה, בהרחבה ובפריצה של קשת האפשרויות, של טווח הדמיון, של מבני המחשבה והלשון, בפרישת המנעד קדימה והלאה ככל האפשר, הרבה מעבר לטווח המקומי והצר של פרשת החיים עצמם. הבחירה של סרנה לסיים את הביוגרפיה ברגע מותה של וולך מעידה יותר מכל מה עמד לנגד עיניו - לא השירה של וולך, אלא חייה כרצף של אירועים מרגשים ודרמטיים. השירה עצמה, שכל מי שקורא אותה מבין שהיא הסנסציה האמיתית והגדולה של חייה של וולך, נדחקת לשוליים כמעט ככלי אין חפץ בו.
לפני שנתיים, בתרגיל בסדנה לכתיבה, ביקשתי שכל אחד מן הסטודנטים יביא אתו שלושה ספרים ששינו את חייו. כמעט כולם הביאו את קובץ שיריה של וולך בעריכת הלית ישורון, "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" (הקיבוץ המאוחד, 1992). זה אמנם אינו מדגם מדעי, אבל די בו כדי להעיד על כוח הכתיבה של וולך ועל המעמד הבכיר ששמור לה בקרב אנשים יוצרים, כולל צעירים שנולדו לאחר מותה. הביוגרפיה שכתב סרנה אינה מסבירה דבר מן הכוח הזה ואינה מספקת כל תשובה לשאלה מה הקוראים מוצאים עדיין בשירתה של וולך היום. אין לי ספק שלא זו היתה כוונתו של סרנה, אך מן הביוגרפיה שכתב אפשר להסיק בטעות שוולך היא משוררת חשובה ומשפיעה כל כך משום שחיה חיים סוערים ומשולחי רסן, במתירנות מינית בלתי מקובלת בזמנה, עם התנסויות בסמים ובטיפולים נפשיים. כל אלה כבר נפרצו לצעירים היום, שעושים סקס בשירותים, מתמכרים לריטלין ומטופלים אצל פסיכולוגים דרך שגרה. כדי לפענח את סוד קסמה, יש לשוב אל השירה.
צמצום טווח שירתה של וולך והכפפתו לרצף חייה בלטו לעין כבר במהדורתו הראשונה של הספר, לפני 17 שנים. הוצאתה של מהדורה חדשה היתה יכולה להיות הזדמנות מצוינת לעדכן את המבט ולתקן ולו מעט מן המעוות הזה. אלא שכאן לא נעשה כמעט דבר מצד ההוצאה. ובכלל, למה להשקיע עבודה במקום שאפשר לגזור קופון באמצעות קוסמטיקה פשוטה: תמונת הכריכה הוחלפה. חלק מן התמונות שהודפסו במהדורה הראשונה נשרו, ואחרות באו במקומן (כעת יש יותר פורטרטים של וולך, ופחות של הדמויות האחרות בחייה). את כבודה האבוד של השירה ניסו להציל בכך ששילבו בין הפרקים שירים אחדים מן המיטב של וולך, שיוצרים אנתולוגיה רזה אך משובחת. הלית ישורון הוסיפה אחרית דבר יפה (אך קצרצרה להתמיה, כמו לא ביקשו בהוצאה אלא לצאת ידי חובה). השינויים הללו קלים מדי. אין זו אלא אותה הגברת בשינוי אדרת. והגברת הזאת אינה וולך, אלא הביוגרפיה שלה, על פגמיה וחולשותיה הישנים, שכמו נעשו כעת בולטים וצורמים עוד יותר.
ארכיון וולך
כאן התבקש כמו מאליו פרק נוסף. והרי פרשת המורה עדנה רש מוכיחה שפרק חשוב מאוד ומהותי מאוד מחייה של וולך ומחיי השירה שלה התחיל למעשה רק לאחר מותה. בשנים הללו התבצר מעמדה, לצד דליה רביקוביץ, כמשוררת המשפיעה והדומיננטית ביותר בשירה העברית מאז לאה גולדברג.
מה יזמנו לוולך השנים הבאות? יש מקום ליטול השראה מן ההבט המבורך ביותר בספרו של סרנה: אחד התענוגות הגדולים שהוא מאפשר לנו הוא הקריאה בקטעים מעזבונה של וולך, שלא כונסו בספרי השירה שלה: כתב יד למחזה לא גמור ("אנדרטה של צרעת"), קטעי חלומות שרשמה לעצמה, מכתבים רבים שנשמרו אצל חברים, טיוטות שירים, פתקאות ופרקי יומן. בכל הקטעים האלה ניכר סגנונה הפרוע והמקורי, והקריאה בהם היא הנאה צרופה. אפילו הוראות שהשאירה לחברתה עזה צבי בדבר הפעלת מכונת הכתיבה שלה, כדי להדפיס את שיריה של זלדה, אפשר לקרוא כאילו היו שיר וולכי מובהק, לא פחות מז'וליאן הוורוד והקור הפתלתול: "עכשיו המכונה. פתוחה ובלתי תיסגר כי אם בידי... היוצר שוליים הנו מאחור, שני ברגים על צורת טרפז נעים על מסילה... הסרט, תכונתו להתקרע ולהיתפס במתפסתו. יש לשחררו בעדינות ולבלי הוציאו... התייחסי למכונה באהבה יותר מעצבנות".
ויש בספר לא מעט פנינים כאלה. "אני מתפטרת מהספרות העברית/ אמרתי לה/ שלום, לא משתלם לי. ומי ידפוק אותי בתחת/ שאלה ספרות עברית/ ומי יצחיק אותי ומי ינחם אותי". שיר כזה ממחיש עד כמה היתה וולך מודעת לתפקיד הייחודי שהיה לה בשדה הספרותי, עד כמה היתה גאה בו, משועשעת ממנו, ואולי גם לכודה בו. ובמקום אחר: "רוחות קלות באות מיערות רכים של דבש ואפלולית/ ולוחשים: מותי, מותי/ אבל אני זועקת/ לא רוצה למות/ אני יונה/ רציתי לדעת הכל/ להיות אדם שלם" .
קטעי העיזבון הרבים שסרנה מביא בביוגרפיה יוצרים תיאבון עז לעוד ועוד אוצרות ממה שהשאירה אחריה - בתקווה שיהיה גוף תרבותי או הוצאת ספרים שיקחו על עצמם לתמוך במשימה מענגת כזאת. עכשיו הגיע זמן להקים את ארכיון יונה וולך - וזה יותר חשוב מקריאת כיכר על שמה בצפון הדשן של תל אביב - ולהוציא ספר ערוך ומוער שיכנס את הטקסטים מן העיזבון.
מזג מיסטי
עד שתינתן תשומת הלב הראויה לעיזבון הזה, אנו נותרים עם השירה שכבר נדפסה בספרים, והמעיין עדיין שופע ומזמין קריאות יצירתיות. ספר המחקר של צפרירה לידובסקי כהן נכתב מתוך אהבה לשירה של וולך והתלהבות גדולה ממנה. חוקרת זו, היושבת בניו יורק, פירסמה תחילה את הספר באנגלית (2003) וכעת הוא תורגם לעברית. ההרקה הזאת משפה לשפה, מן העברית אל האנגלית ובחזרה, עשויה להיות מוזרה מעט למי שאמון על שירת וולך. הניסיון המוקדם לתווך לקוראי אנגלית את הסבכים הלשוניים של וולך ניכר גם בתרגום לעברית, ובעטיו חלק מניתוחי שיריה הקשים והמאתגרים נראים יותר כפראפראזה ופחות כפרשנות.
לידובסקי כהן קוראת את וולך על הציר התיאורטי הנמתח בין רעיונות פוסט-מודרניים שוולך מבטאת במאבקה נגד מוסכמות חברתיות, תרבותיות ולשוניות, לבין הוויה רומנטית במהותה, אשר מחפשת "אחר קיום אותנטי ועצמיות טהורה". המחקר נפרש על פני כלל יצירתה של וולך, מן השירים המוקדמים ועד האחרונים ביותר, ומביא מדגם מייצג של ניתוחי שירים מכל התקופות. הניתוחים מרתקים ברובם, והם עשירים בהקשרים תרבותיים וספרותיים, כראוי לוולך, ובניגוד לאופן הפופולרי - והשגוי בעליל - שבו רגילים להבין את המשוררת הזאת, כאילו כתבה ללא שום מודעות אינטלקטואלית למתרחש סביבה. משמח לראות שלידובסקי כהן אינה נרתעת מחומרים שמרבית חוקרי וולך העדיפו שלא לעסוק בהם, והם השירים הארוכים והמאוחרים. לפחות שליש מן הספר עוסק בהם, וזהו בהחלט חידוש מרענן.
עוד חידוש בספר הוא הקשר שלידובסקי כהן קושרת בין השירה של וולך לבין זו של ביאליק, ובעיקר למסת המופת שלו "גילוי וכיסוי בלשון". הקשר נוצר מתוך צירוף של פנים רומנטיים ופנים מיסטיים בשירה זו, בעיקר באמונה שהיא נושאת בקיומה של מציאות טבעית ונסתרת מעבר לעולם הסימנים והלשון, או עמוק בתוכו.
המשיכה של לידובסקי כהן אל המזג המיסטי של שירת וולך יכולה להיות בעוכריה לעתים. וכמו רבים מן הכותבים שעסקו בכך, גם היא גולשת לעתים אל ניסוחים שבעצמם הם "מיסטיים" מעט. על השירה המאוחרת היא כותבת ש"המפתח להבנת שירה זו הוא התמזגות מוחלטת של הקורא באותו עולם אמורפי שאותו מבטא השיר", או שוולך היא "אמנית חזונית אשר, בלשונו של הפסיכולוג הידוע קרל גוסטב יונג, נתנה לכוחות מסתוריים לפעול עליה ולקחת אותה ?על כנפי הלילה אל גורלה האישי'". במקום אחר היא טוענת כי וולך "יורדת אל תת ההכרה וחוקרת פנטסיות וחלומות". הדוגמאות הן רבות, והניסוחים הם כאלה שמעוררים ספק ביחס להבחנה בין היוצרת לבין גוף יצירתה (כזכור, "אני הוא אחר"), ובין שתיהן לבין החוקרת המפרשת אותן.
גלישה בלתי מורגשת
נראה כי ההיקסמות מדמותה של וולך היא חלק בלתי נפרד מן ההתייחסות לשירתה כאן, היקסמות המובילה את החוקרת להישען הישענות יתר על ניסוחיה של וולך עצמה כאסמכתאות לפירושים. פסקאות ומשפטים רבים מאוד בתוך ניתוחי השירים פותחים בנוסח מעין זה: "וולך מציינת ש", "כפי שרואה זאת וולך", "וולך סבורה כי" וכן הלאה, כאילו מדובר בהוגת דעות ולא במשוררת. אבל וולך לא כתבה מאמרים פובליציסטיים ופילוסופיים אלא שירים, על השפה המיוחדת להם. הגלישה הבלתי מורגשת כמעט, מן הדמות ההיסטורית הממשית אל הפרסונה השירית, מפעפעת לאורכו של הספר כולו.
נראה שהיחס של החוקרת אל וולך הוא כפול פנים: מצד אחד, היא עצמה קוראת את השירים מתוך הקשרים תרבותיים רחבים וכורכת אותם בעושר של טקסטים אחרים המהדהדים בהם. מצד שני, במקומות רבים דומה שהיא רואה בוולך מעין "משק אוטרקי" של ידע והשראה, שירה במעגל סגור שבה המשוררת היא סיבת הדבר ותוצאתו גם יחד. משימת הדה-מיסטיפיקציה של שירת וולך טרם הושלמה. אחרי הכל, יש בזה משהו משמח מאוד: שירים רבים עדיין ממתינים לקריאות אחרות ולגילויים חדשים, וגם לוולך עצמה צפויים עוד כמה וכמה גלגולי חיים. יש חיים גם אחרי המחקרים ואחרי הביוגרפיה, ועוד איך.
