היכולת של דון דלילו מגיעה לשיאה לא רק משום שהוא מסוגל בשלוש תנועות מכחול מדויקות תמונת ענק, אלא בגלל שהוא מסוגל בו בזמן לייצר אחת לעמוד בערך, תובנה מלוטשת שלא מרפה
לפעמים ספר הוא רק ספר. אסופה של דפים. מלים על נייר, סיפור, דמויות, מלים, קצב. במקרה הטוב הלב פועם מהר יותר, המחשבות מתרחבות. אבל לפעמים ספר הוא צופן, קוד סודי שאפשר לפענח רק בעזרת ידע מוקדם, מחשבה ממוקדת, או קריאה חוזרת ונשנית שמחלצת משמעות מהמרחב הנכתב. ולפעמים לא די אפילו באלו. ואולי טוב שכך. טוב להכיר גם במגבלות קיומו של הקורא האנושי.
דון דלילו בן 73. ספרו ה-15 במספר, "נקודת אומגה", מתחיל בטקסט המוקדש לעבודת מיצג. אדם אלמוני עומד במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק וצופה בעבודת הוידיאו "24 שעות פסיכו". עבודה אמיתית של האמן דגלאס גורדון, שאכן הוצגה בניו יורק ב-2006, ובה הסרט "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק נמרח על פני 24 שעות, 2 פריימים לשנייה במקום 24. "פסיכו", שהוקרן לראשונה לפני חודש ו-50 שנה, שינה את פני הקולנוע: הפקה קטנה בשחור-לבן עם צוות שחקנים מינימלי וגיבורה ראשית שהעזה להירצח 40 דקות לאחר תחילת הסרט ובדיוק לאחר שהחליטה לכפר על חטאיה.
ממש כמו היצ'קוק עצמו, דלילו ב"נקודת אומגה" מביים את תגובת קוראיו יותר מאשר את גיבוריו. וכמו המיצג שעליו הוא כותב, גם דלילו מצליח לתעתע בגבולות ובחוקי הזמן המוכר. הספר הזה מותח את הזמן ודוחס אותו בו זמנית, כאילו אפשר בכלל לעשות דבר כזה. 96 עמודים נקראים כמו 500 ומכילים בתווך צר מאוד מה שנדמה לפרקים כדחיסות בלתי נסבלת.
העלילה עצמה דלה, הדמויות מעטות, הנופים ספורים. בין הפרולוג לבין האפילוג המתארים צפייה בעבודת הווידיאו, ישנו הסיפור. דל ופשוט, אבל עדיין מפתה. גיבוריו הם ג'ים פיינלי, קולנוען צעיר וניסיוני (סרט אחד בלבד: 57 דקות של ג'רי לואיס ותפקידו המסורתי כמנחה מבצעי ההתרמה הטלוויזיוניים האמריקאיים. לחברת ההפקה קוראים, ובצדק, סרטי דדבייט); ומושא הסרט העתידי שלו: ריצ'רד אלסטר. אלסטר הוא אינטלקטואל מבוגר ושמרן ששימש כיועץ לפנטגון במלחמת עיראק הנוכחית. אלסטר לא נעתר מיד לבקשת הקולנוען להצטלם לסרטו אבל כשהוא נוסע להתבודד במדבר הוא מזמין את הקולנוען להצטרף אליו. בסצינות שנראות הולמות יותר סרט בכיכובו של קלינט איסטווד, אלסטר יושב על המרפסת, שותה בספל קפה ויסקי מהול במים ונואם לקולנוען על המלחמה שתכנן, שחלם, "מלחמת הייקו... מלחמה בת שלוש שורות. זה לא היה עניין של יחסי כוחות או לוגיסטיקה. מה שאני רציתי היה מערך של רעיונות שקשורים לדברים ארעיים. זוהי לבת ההייקו. להפשיט הכל לחזות רגילה... תראה מה יש שם ואז תתכונן לראות את זה נעלם".
בינתיים הקולנוען מנסה לשכנע את אלסטר להצטלם. רק קלוז-אפ על פניו ומאחור הרקע, קיר מרוט בשחור-לבן. איש ומלים. האמת, זה לא נשמע כמו סרט מרתק, יותר כמו רעיון, אבל אלסטר ממאן בתואנה אחרת, ש"שיחה על ערש דווי זה מה שאתה רוצה. האיוולת, יוהרת האינטלקטואל. היוהרה העיוורת, הערצת הכוח. סלחו לי, מחלו לי".
בשלב כלשהו, במהלך שמפר את האיזון הגברי ומחדיר כמעט מתח לעלילה, מגיחה לנוף החולי ג'סי, בתו של אלסטר, ציפור מוזרה, נערצת על אביה, שתקנית, סגפנית ומושכת בווליום נמוך וקבוע בעיני הקולנוען שנפרד מאשתו. הבת, ש"לא היתה ילדה שנזדקקה לחברים דמיונים, היא היתה דמיונית לעצמה", אכן נעלמת יום אחד, כאילו בלעה אותה האדמה. השניים ממתינים לה. מחפשים. מקווים. אלסטר מתמוטט. לרגע נדמה שפתרון לתעלומה מסתמן. האמא מדווחת על מפגשים עם גבר אלמוני שמתקשר באובססיוויות, המשטרה מוצאת סכין במדבר. אבל זהו בערך. הסכין לא נגעה בגוף, ממש כמו בסצינת המקלחת המפורסמת של פסיכו. 46 שניות, כ-70 קאטים, ולרגע אחד אתה לא רואה את הסכין ננעצת בבשר. אתה רק חושב שראית. אתה משוכנע.
הייתי מתנצלת על כך שחשפתי את קווי המתאר של העלילה, אבל המתח הוא לא העניין בספר הזה. גם הדמויות הם לא העניין, גם הקולנוע. למעשה, לא פשוט להסיק כאן מהו לב העניין בכלל. מבחינה רגשית יש כאן עיסוק בחילופי דורות, ערכים מקולקלים, משפחות מפורקות. אבל זה גם לא זה. צל צלו של פתרון טמון אולי בשמו של הספר: "נקודת אומגה", מושג שאלסטר מהגג בו לא מעט. "נקודת אומגה" היא לפי פייר טייאר דה שארדן - כומר, פילוסוף ופלאונתולוג (חביבם של סופרי מדע בדיוני) - הרגע שבו התודעה האנושית, כקולקטיב, תגיע לשלב האבולוציוני הסופי שלה ותבצע קפיצת דרך, התמרה לסוג של כוח עליון. "האם אנחנו מוכרחים להיות בני אנוש לעד?" שואל אלסטר, "התודעה תשושה. לחזור להיות חומר אנאורגני. זה מה שאנחנו רוצים. לחזור להיות אבנים בשדה".
ואולי זהו בכלל עניין של גיל. דלילו כבר לא צעיר. כמו שאומר אלסטר, בן גילו בספר, בקטע שקשה שלא לקרוא בו את דמותו של דלילו: "חשבתי איך, כשהייתי קטן, הייתי מדמיין את סוף המאה ועד כמה זה היה רחוק וחישבתי כמה זקן אהיה כשהמאה תסתיים, שנים, חודשים, ימים, ועכשיו תראו, לא ייאמן, אנחנו כאן - אנחנו כבר שש שנים בתוך המאה החדשה ואני מבין שאני עדיין אותו ילד כחוש, שהנוכחות שלו מעיבה על חיי". כצפוי ממי שעתותיו אינן בידיו, דלילו מתעסק בספירות העליונות ומדבר פילוסופיה וזמן - "הזמן הוא עצום...זה מה שאני מרגיש כאן...זמן שהיה לפנינו ויישאר אחרינו".
ככל שזמנו של דלילו על פני האדמה מתקצר, מתקצרים גם ספריו. מאז "תת עולם" האפי הוא כותב יצירות קצרות ומרוכזות, "קוסמופוליס", "אמנית הגוף", "איש נופל". אלימות, אובדן, מלחמה, אמנות ואמריקנה תמיד הטרידו אותו ובספר הזה הוא בוחר שוב לבקר באתרים הללו, אך זהו ביקור בזק. לא מסומן אלא מתומצת. מספיק שאלסטר יאמר "אני עדיין רוצה מלחמה. כוח גדול מוכרח לפעול. קיבלנו מכה קשה. אנחנו צריכים לכבוש בחזרה את העתיד...אנחנו לא יכולים לתת לאחרים לעצב את עולמנו...כל מה שיש להם זה מסורות רודניות גוועות. לנו יש היסטוריה חיה" כדי שנדע בדיוק לאיזו קבוצה לשייך אותו, כדי שנבין שחצי הביקורת של דלילו שוב מופנים פנימה ללב הכחול-אדום-לבן, משובץ הכוכבים. במובן הזה, "נקודת אומגה" היא אולי רגע של התעלות. נקודת האומגה של דלילו עצמו. התמרה של אמן זקן. אמן אמיתי.
היכולת שלו מגיעה לשיאה לא רק משום שהוא מסוגל בשלוש תנועות מכחול מדויקות לבנות תמונת ענק, יריעה רחבה, אלא בגלל שהוא מסוגל בו בזמן לייצר אחת לעמוד בערך, תובנה מלוטשת, מושלמת, שלא מרפה, כמו בפסקה הבאה: "אני יודע איזה נישואים היו לך. היו לך נישואים כאלה שבהם מספרים אחד לשני את הכל... אני מסתכל עליך ורואה את זה על פניך. זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות בנישואים... אתה מבין שזה לא עניין של אסטרטגיה. אני לא מדבר על סודות או הולכות שולל. אני מדבר על להיות עצמך. אם אתה מגלה את הכל, חושף כל תחושה, מבקש הבנה, אתה מאבד משהו מכריע וחשוב לתחושת העצמי שלך. אתה צריך לדעת דברים שאחרים לא יודעים. מה שמאפשר לך להכיר את עצמך הוא מה שאיש אינו יודע אודותיך".
אפשר לומר ש"נקודת אומגה" הוא ספר תובעני מדי לקוראים. פתוח מדי. פחות קומוניקטיבי מהמקובל, בטח בשביל דלילו עצמו. המחבר עצמו נראה מוכן לאפשרות כזו. ביחס לעבודת הוידיאו הוא כותב: "הרעיון היה פתוח כל כך לתאוריות ולדיון ולא איפשר לו לשלוט בשום הקשר ברור". נראה שלשם גם הספר מכוון ומתכוון. בראיונות הספורים שהעניק, הצהיר דלילו שהוא היה בהתחלה סופר של שוליים ושהוא ישמח לשוב אליהם. אפשר לכעוס עליו ואפשר לנסות לפענח את הספר מבעד לשלל פריזמות. להתעקש בכוח. לכופף את הטקסט. לתהות אם אותו גבר אלמוני שצופה במיצג, זה שפגש ורדף אחרי הבת של אלסטר, שדובר בפרולוג ובאפילוג, הוא אולי בעצם הרוצח, הנורמן בייטס של ג'סי, אבל זו רק אחת מיני אינסוף פרשנויות אפשריות, התשובה היא בעיניי המתבונן.
את ההצעה של דון דלילו עצמו לפתרון אפשר למצוא בגוף הטקסט עצמו, בפרולוג. "נדמה שעבר במוחו מערך רעיונות על מדע ופילוסופיה ודברים אחרים עלומי שם, או אולי הוא ראה בזה יותר מדי. אלא שלא היה אפשר לראות בזה יותר מדי. ככל שהיה פחות מה לראות, כך התאמץ יותר, ראה יותר. זאת היתה המטרה".
