בשיאה של מחאת המתנחלים נגד תוכנית ההתנתקות מעזה, לפני חמש שנים, אמר לי חבר ציניקן: "אל תתרגש מההפגנות וחסימות הכבישים. זה בסך הכל מאבק על כסף". מה פתאום, אמרתי לו, רוב המפגינים בכלל לא מגוש קטיף, הם באים בהסעות מהגדה המערבית. "בדיוק. הם יודעים שכל מה שיצליחו לקבל עכשיו בעזה יהיה הרצפה של הפיצויים העתידיים, כשיבואו לפנות אותם מיהודה ושומרון".
נזכרתי בשיחה הזאת כשראיתי את מסע הפרסום של מועצת יש"ע, הקורא לחידוש הבנייה בהתנחלויות במלוא הקצב, כשתסתיים ההקפאה ב-26 בספטמבר; כשקראתי על התביעות הבלתי נגמרות להגדלת הפיצויים למפוני עזה; על "המסלול האדום", "המסלול הירוק", "המסלול לקבלנים ובעלי עסקים" ו"המסלול לרשויות מקומיות" לקבלת פיצויים מהמדינה על ההקפאה הנוכחית בגדה; או על הדרישה מהממשלה לפיצוי כספי בשל החרם שמטילה הרשות הפלסטינית על מוצרים מההתנחלויות.
כמו הרבה תנועות חלוציות ותנועות מחאה לפניה, גם תנועת ההתנחלות בשטחים נהפכה בהדרגה לשדולה פוליטית-כלכלית, שחותרת למנף את כוחה הפוליטי כדי לינוק כסף וקרקעות מהמדינה. אין היום שום הבדל בין תביעות הבנייה, הסובסידיות והפיצויים של מועצת יש"ע ומקורביה בכנסת לבין הדרישות לקצבאות של ש"ס, הפרטת קרקעות הקיבוצים, או "שדולת השאלטר" של עובדי חברת החשמל. השיח הכלכלי כל כך השתלט על המתנחלים, עד שאפילו פעולות הנקם שלהם נגד הפלסטינים מכונות "תג מחיר".
זו כנראה ההתפתחות הבלתי נמנעת של רעיונות, שמתגלגלים לארגונים, צוברים משאבים והשפעה פוליטית, ובשלב מסוים מתנתקים מהאידיאולוגיה והלהט ועסוקים בהגדלת חשבונות הבנק של חבריהם, תומכיהם ומקורביהם. חברת החשמל לא הוקמה כדי לסדר משכורות עתק ופנסיות נדיבות לעובדים, אלא כמפעל פיתוח ציוני. יורשיו של "הזקן מנהריים", פנחס רוטנברג, גילו את עוצמת מונופול החשמל ויכולתו להעשיר את עובדיו, ומשמשים כמודל חיקוי לכל שדולה וקבוצת כוח בישראל.
דבר דומה קרה לתנועת ההתנחלות. גם שם התחילו בריקודים ושירים על הגבעות, ובקריאת כתבי הרב קוק, והיום עובדים דרך לוביסטים ומשרדי פרסום, בדיוק כמו שדולת הסלולר, איגוד הבנקים וסקציית יבואני הרכב. המתנחלים זכו למונופול ממשלתי על פיתוח אדמות הגדה המערבית, ועסוקים בחיזוקו ובמינופו, בכיסוי של "הגשמת הציונות" ו"מאבק על ארץ ישראל". במה זה שונה מ"החזרת עטרה ליושנה" של ש"ס, שהתפתחה למפעל כלכלי רחב היקף המשתלט בהדרגה על עוד ועוד עמדות כוח ותקציבים? או מהשוויון והשיתוף של הקיבוצניקים, שנהפכו ליזמים וסוחרי נדל"ן?
מאחורי הקמפיין של יש"ע לחידוש הבנייה יש אינטרסים כלכליים רחבי היקף: קבלני בנייה ועבודות עפר, אדריכלים, חברות שמירה, מתווכים, עורכי דין, שמאי מקרקעין, סוחרי רהיטים ומובילי דירות, כולם ירוויחו מסיום ההקפאה. וגם במצב הקיים מתפרנסים לא רע ביש"ע: יהודה אליהו, מנהל תנועת "רגבים", כתב במאמר לפני כמה שבועות, שבשנים האחרונות הושקעו עשרות מיליוני שקלים בבניית מבנים יבילים, "שבזכותם נוספו להתיישבות כאלפיים נפש". מי קיבל את הכסף הזה?
אליהו הציע לחבריו בתנועת ההתנחלות לחסוך בהוצאות עתק על בנייה שולית, ולהתמקד במאבק ציבורי, משפטי ופוליטי - כמו תנובה, שמשיקה מותג חדש לשוקו "ומשקיעה מיליוני שקלים בפרסום, יחצ"נים וכדומה". לדעתו, זו דרך אפקטיבית יותר להצלת ההתנחלויות ממי שחותרים לפירוקן.
התהליך הזה כבר מתרחש. המתנחלים ויתרו על הסיכוי לעורר מחדש את הלהט האידיאולוגי, ומתמקדים בביצור מפעלם והרחבתו כמו תנובה ושטראוס. יש בזה משהו מעודד: למי שעסוק כל כך ביניקת כספים מהמדינה יש "תג מחיר". כמו שהמדינה קנתה את מתנחלי גוש קטיף, היא תוכל לעשות עסקה גם עם חבריהם על הגבעות.
