שקר ושלטון הולכים יחד. אבל מה שמקומם במדינה ריבונית הוא הרסני בחברה שנאבקת על חירותה. לפלסטינים שתי הנהגות תחת כיבוש, המתחרות על התואר המפוקפק "ממשלה", ושתיהן מייצרות שקרים להנצחת מעמדן. ממשלת החמאס, שזכתה ברוב קולות בבחירות דמוקרטיות, אינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם. אבל הן מחבקות בחום את ממשלת הרשות הפלסטינית, שמינה הנשיא ומנהיג המפלגה שהפסידה בבחירות.
זו הממשלה, שבשם הרצון שלא להעמיק את הקרע הפוליטי בין הרצועה לגדה הודיעה ב-10 ביוני על דחיית הבחירות למועצות המקומיות, שהיו אמורות להתקיים ב-17 ביולי בגדה המערבית בלבד. בשל הקרע וחילוקי הדעות על סמכויות ולגיטימציה, בחירות מקבילות לא היו מתאפשרות ברצועת עזה. אפשר להתווכח על ההיגיון שבהתעקשות הראשונית לקיים בחירות שרק יחזקו את הכפילות השלטונית הפלסטינית, ואכן בעזה חוגים עצמאיים דווקא בירכו על הדחייה. אבל הכל יודעים שהסיבה האמיתית לה היא סכסוכים פנימיים בפתח, וכנראה חשש מהצלחתן של רשימות מתחרות (אף על פי שהחמאס הודיע שיחרים את הבחירות).
זו אותה ממשלה שבכל הודעה שלה גם קוראת להסרת המצור על עזה, אבל נותנת יד לכליאתם בפועל של תושבי הרצועה בכך שהיא מונעת מרבים מהם להחזיק בדרכונים פלסטיניים בני תוקף. לא רק שהיא מסרבת לשלוח לעזה דרכונים ריקים למילוי, וכך מאלצת את תושבי הרצועה להסתייע בשירותיהן היקרים של סוכנויות תיווך שמעבירות את הטפסים והצילומים לרמאללה, אלא שבאחרונה התברר שהמודיעין הכללי הפלסטיני מתערב ובמקרים רבים מטיל וטו על הנפקת דרכון לתושבים בעזה.
עכשיו, כשמצרים צימצמה במקצת את מגבלות המעבר דרך גבולה עם הרצועה, בולטת אף יותר השרירותיות חסרת הלב. תחושת הכליאה הזאת - והשקרים שנלווים אליה - מייצרים מרירות כלפי ממשלת רמאללה, גם בקרב מי שאינם אוהדי החמאס.
מנגנוני הביטחון של הגדה ממשיכים לעצור אנשים המזוהים עם החמאס. העובדה שהרוב הגדול כלוא במשך תקופות ממושכות בלא אשמה ובלא משפט מעלה את החשד שאין מדובר בסיכול סכנות ביטחוניות אלא בהטלת אימה, בנקמנות על כישלון הפתח בעזה ובדיכוי הזרם הפוליטי היריב. מוראד עמירה, למשל, מהכפר נעלין. כחובש מתנדב ב"סהר האדום" הוא מתייצב מדי יום שישי באתר ההפגנה נגד חומת ההפרדה בכפרו. המודיעין הכללי עצר אותו לפני כשישה שבועות ושיחררו רק אתמול, בלי שהוא, משפחתו וחבריו יקבלו אפילו הסבר למעצר הממושך.
ממשלת רמאללה תומכת מילולית במאבק העממי, ובה בעת מנגנון הביטחון שלה שב ומטרטר פעילים בנעלין שמקורבים לחמאס: עוצר ליומיים-שלושה, משחרר, עוצר שוב. כך נתפשת התמיכה הרשמית במאבק העממי כעוד כזב. לא פלא שהוא נותר עסקם הפרטי של הניזוקים הישירים, ואינו סוחף המונים - לבטח לא אלו שממלאים את בתי הקפה, המסעדות והפסטיבלים של רמאללה. אלו אותם מנגנוני ביטחון שזוכים לשבחים מהכובש, על הרגיעה שהם משיגים בזמן שהוא בשלו: מפקיע אדמות, הורס בתים, מגרש אנשים, עוצר ילדים, חוסם את חופש התנועה והורג. השקרים שמלווים את פעילותם והקשר ההדוק שלהם עם הפתח מטילים צל על אמינותה של ההנהגה בעיני הציבור שלה.
