ברחוב ז'בוטינסקי בירושלים, מול בית הנשיא, קבוע שלט לא גדול על שער נעול, ומאחוריו בניין רחב וגינה נאה: "במבנה זה שכן בית הדין הצבאי העליון של שלטונות המנדט הבריטי ובו התקיימו משפטיהם של לוחמי המחתרות העבריות - הגנה, אצ"ל ולח"י". השלט מעוטר בסמלי עיריית ירושלים ושלוש המחתרות. ועוד נכתב בו: "לוחמי המחתרות סירבו להכיר בסמכותו של בית הדין לדון אותם, ודרשו להכיר בהם כשבויי מלחמה".
גם יו"ר הפרלמנט הפלשתיני עזיז דוויק, שכוח צה"ל עצר אותו לפני כשבועיים, סירב להכיר בסמכות בית המשפט הצבאי הישראלי לדון אותו. מן הסתם זה גם מה שיצהירו שני העצורים הטריים, שישראל החליטה כי כליאתם היא המענה הראוי לאוזלת ידה בעניין שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. נאסר א-דין א-שאער, שר החינוך הפלשתינאי וסגן ראש הממשלה, ומחמוד א-רמחי, מזכיר הפרלמנט הפלשתיני, נעצרו בשבת וביום ראשון. באחרונה, אגב, הפסיקו הפלשתינאים להשתמש בפועל "עצר" ביחס למעצר פלשתינאים בידי חיילים ישראלים. במקומו נעשה שימוש בפועל "חטפ".
שלושת העצורים/החטופים הללו מצטרפים לכעשרת אלפים אסירים ועצירים פלשתינאים. כמו עצורי המחתרות העבריות, שראו עצמם שבויי מלחמה בלי קשר למעשיהם (הרג חיילים בריטים או אזרחים ערבים), יש פלשתינאים שדורשים שאסיריהם יוכרו כשבויי מלחמה. אחרים מעדיפים את ההגדרה אסירים פוליטיים. נניח להגדרות. ממילא, מהעבירה ועד לכליאה - ישראל, ככוח כובש, משתעשעת בהגדרות על-פי רצונה.
ביום ראשון, בארבע וחצי בבוקר, ירו חיילי צה"ל למוות בפועל ג'לאל עודה, בן 26, ופצעו עוד שלושה אזרחים פלשתינאים. זה קרה לא רחוק ממחסום חווארה שמדרום לשכם. "זירת הפשע", נכתב בעיתונים פלשתיניים. הצעירים נסעו במונית בדרכים עוקפות מחסומים. זה כמה שבועות שהצבא אוסר שוב על צעירים בני פחות מ-32 לצאת משכם. אבל אנשים צריכים להתפרנס, ואלפים מחפשים דרכים נסתרות. עבירה שדינה מוות, מסתבר. החיילים פעלו כתובעים, שופטים ומבצעים. לפי כללי הכיבוש, כשחיילים הורגים אזרחים פלשתינאים - הם ושולחיהם לעולם אינם פושעים, חשודים, נאשמים או מורשעים. גם המח"ט שמגביל את גיל היוצאים ממכלאת שכם, מעצם שיוכו לצבא ההגנה, אינו יכול להיות פושע, חשוד, נאשם או מורשע.
כשפלשתינאי הורג ישראלי - חייל או אזרח - שמו, תמונתו ופרטי כתב האישום שלו יתפרסמו מיד. הוא יידון אוטומטית למאסר עולם, וראש הממשלה שלו או ראש הארגון שלו ייחשבו אחראים ולכן מטרה למעצר או להתנקשות בחייהם. החיילים שהורגים אזרחים פלשתינאים חוסים מתחת לסינר הרחב של צבא הכיבוש. שמם לא ייוודע ברבים, ומפקדיהם וראש הממשלה שלהם לא ייחשבו אחראים.
העצורים הפלשתינאים מובלים לבית משפט צבאי: אותה מערכת צבאית שכובשת והורסת ומדכאת את האוכלוסייה האזרחית היא שקובעת שלהתנגד לכיבוש - גם באמצעות הפגנות עממיות והנפת דגלים, לא רק בהרג ובנשיאת נשק - זה פשע. היא שתובעת והיא ששופטת. שופטיה נאמנים לאינטרס של הגנת הכובש והמתנחל.
לכאורה כל פלשתינאי נשפט, מורשע ונכלא כאדם פרטי שביצע עבירה פלילית. אבל אפליה בוטה בתנאי המאסר מוכיחה שהאסיר הביטחוני הפלשתינאי מוענש לא כיחיד אלא כנציג של קבוצה, במסגרת הדיכוי הכולל שלה. בניגוד לחוק הבינלאומי, הרוב המכריע של האסירים והעצירים הפלשתינאים אינם כלואים בשטח הכבוש, אלא בישראל. בניגוד לאגדה, ישראל אינה מכבדת את הזכות לביקורי משפחות קבועים וסדירים. הצבא עושה כל שביכולתו כדי לשבש את מערך הביקורים, בתירוצים טכניים וביטחוניים שונים. רק קרובים מדרגה ראשונה (הורים, אחים וילדים) מורשים לבקר אצל האסירים, אך מאות מהם לא זכו כלל לביקורים במשך כמה שנים. הזכות להשתמש יום יום בטלפון ניתנת לאסירים הפליליים, גם המסוכנים שבהם, ונמנעת מהאסירים הביטחוניים הפלשתינאים, בהם גם אזרחי ותושבי ישראל. זאת, בתירוץ ביטחוני קלוש ולא משכנע של מערכת ביטחון שלה מנגנוני ציתות משובחים ויעילים. המסלול של קציבת עונשים וחנינות פתוח לפני היהודי (בייחוד אם הוא מתנחל) וסגור כמעט הרמטית לפני הפלשתינאי.
אין פלא שפלשתינאים תומכים בכל מעשה - כמו חטיפת חיילים - שינסה לשבור את כללי המשחק המפלה הזה. כל אסיר פלשתינאי מבטא בהיסטוריה האישית שלו את החירות שישראל נוטלת לעצמה בהשרשת תת-תרבות קיצונית של איפה ואיפה, הבחנה בין דם לדם, אדם לאדם, עם לעם. |
