במארס 2006 פקע תוקף אשרת התייר של חיאן ג'ועבה, בן 44, וכהרגלו זה כמעט עשר שנים, הוא יצא לעמאן, כדי לחזור עם ויזה חדשה. "שלושה-ארבעה ימים - ואחזור", הבטיח לארבעת ילדיו. ביום שבו עמד לשוב לקחה אשתו, סאוסן קעוד, בת 34, את ארבעת הילדים לקניון שבאל-בירה. הילדים שיחקו במתקני השעשועים. היא צפתה בהם, שותה קפה ומעשנת סיגריה. ובאותו רגע התקשר בעלה. "לא נתנו לי לעבור (דרך מעבר הגבול בגשר אלנבי)", הודיע. "מה"? היא חשבה ששמעה לא טוב, אחר כך לא האמינה למה שאמר. אבל הוא לא התלוצץ.
חיאן ג'ועבה נולד בירושלים, חי בה ולמד בה עד שיצא ללמוד תיאטרון בחו"ל. הוא התחתן עם אזרחית אירית (שלה גם אזרחות בריטית). בבריטניה נולדו הבן יוסף, בן 13, והבת סופי, בת 11. באוקטובר 1995 מתה אשתו. ג'ועבה החליט לחזור עם הילדים לירושלים, שיגדלו עם משפחתו הירושלמית הגדולה.
פלשתינאים מציגים אישורי מעבר בפני חייל צה"ל במעבר חווארה בשכם
תצלום ארכיון: ניר כפרי
הסכם אוסלו והציפייה להסכם שלום גם עודדו אותו לשוב לעיר הולדתו. הוא מצא עבודה ברשת הטלוויזיה MBC, ועבד במשרדה בירושלים. אבל באמצע 1996, כשרצה לחדש את תוקף תעודת המסע שלו (laissez passer) שניתנת לפלשתינאים ירושלמים בנוסעם לחו"ל, אמרו לו במשרד הפנים: "אתה לא תושב".
תושבי ירושלים - משוללי זכויות בעירם
בדצמבר 1995 משרד הפנים הישראלי החל במדיניות שיטתית של שלילת התושבות הירושלמית של אלפי פלשתינאים ילידי העיר, שלטענת המשרד, "מרכז חייהם" כבר לא היה בירושלים, ולפיכך "פקע" רשיונם לישיבת קבע. זה חל על מי שגרו בחו"ל בעבר או בהווה, כמו גם על מי שהתגוררו בשכונות הנושקות לשטח המונציפלי של ירושלים. לא היתה הכרזה רשמית על מדיניות זו. היא רק התבררה כמדיניות, כאשר עוד ועוד אנשים גילו במשרד הפנים ובמעברי הגבול שהם לא מוגדרים כתושבים, לא ירושלמים, משוללי זכויות בעירם שלהם. ג'ועבה היה אחד מהם. ניסיונותיו להשיב את התושבות לעצמו ולילדיו העלו חרס. הוא היה חסר "זהות". חסר כל נייר רשמי, שיוכיח שהוא קיים. בצר לו, ביקש אזרחות אירית - וקיבל. מאז, הוא יצא כל שלושה חודשים את הארץ שבה נולד, וחזר אליה כתייר.
במערכת MBC פגש את סאוסן קעוד, ילידת שכם ותושבת רמאללה. ב-1997 הם התחתנו, והשתקעו ברמאללה. ב-1999 הם הקימו חברת הפקות וצילום סרטי טלוויזיה. שני ילדים נולדו להם: עומר ונטלי. משאיבדו כל תקווה שתוחזר לו זכותו לתושבות ירושלמית, הם ביקשו מהרשויות הישראליות (דרך משרד הפנים הפלשתיני) "איחוד משפחות" ברמאללה. כלומר, ביקשו שישראל תרשה לו להפוך תושב הרשות הפלשתינית. ישראל לא הרשתה, ובמילא - מספטמבר 2000 ועד היום היא הקפיאה כל טיפול בבקשות דומות.
גם הילדים עוברים על החוק בעל כורחם
גם שני ילדיו הגדולים הם בגדר תיירים, ועוד תיירים מפרי חוק: הם לא יצאו עם אביהם, כל שלושה חודשים, כדי לחדש את אשרת התייר. הסיבה: העלות הגבוהה של "טיול" כזה, ורצונם של ההורים למנוע מילדיהם הפסד של ימי לימודים. לאחר שלא הורשה ג'ועבה לחזור, התחילה קעוד להתרוצץ במשך כחודש וחצי בין משרדים ממשלתיים שונים ועורכי דין.היא התקשרה לשגרירות האירית, שם אמרו לה שהתקשרו למשרד החוץ ולמשרד הפנים הישראליים כדי לברר ולמחות, אך לא קיבלו תשובה. בינתיים, ג'ועבה עצמו החליט לנסות את מזלו דרך גשר "שייח' חוסיין", בבית שאן.
החליטו "להיכנע" אחרי חודשים של מאבק
ב-3 במאי הותר לג'ועבה לעבור דרך בית שאן, אבל ניתנה לו ויזה לחודש אחד בלבד. הוא ואשתו חשבו שיצליחו להאריך אותה דרך משרד הפנים הפלשתיני. למרות ניתוק הקשר בין שני הצדדים, מתאפשרת במקרים מסוימים הארכת ויזה לבני זוג של תושבים פלשתינאים, בלי שיידרשו לצאת את הארץ: אבל גם זאת, רק שלוש או ארבע פעמים ברציפות, שלאחריהן יש לצאת שוב - בלי ערובה ששיבתם תותר. גם זה לא צלח בידיהם. בתחילת יוני נסע לבריטניה.
הוא ויתר על הצעתם של כמה אנשים, "לעבור על החוק", להישאר למרות פקיעת תוקף הוויזה, ולהילחם על זכותו להישאר, מבפנים. זה היה הפוך אותו לאסיר בתוך רמאללה, בין הבית לעבודה: אם יצא מגבולות רמאללה, בכל מחסום מסביב לעיר חייל יכול לגלות את "פשעו", ובסמכותו לגרשו מיד מהארץ. לאט לאט חילחלה בבני הזוג ההכרה שאין פתרון אחר אלא עזיבתה של כל המשפחה, והצטרפות לג'ועבה שבבריטניה.
את כל הסידורים עשתה קעוד לבד: פירקה את החברה שהקימו היא ובעלה, התנצלה בפני ששת הצלמים שאיבדו את מקור הכנסתם, השלימה מהר סרט שעליו היא עובדת כבר שישה חודשים, ארזה, נפרדה, הכינה את הילדים לשינוי.
הכל מהר מהר כדי להספיק לנסוע ולרשום את הילדים בבית ספר בבריטניה. "נכנענו", הודתה קעוד, ערב הגירתה הכפויה לבריטניה. הרשויות הישראליות, ששללו מג'ועבה את תושבותו בירושלים שבה נולד, לא אישרו לו לבצע איחוד משפחות עם אשתו ברמאללה, וגם החליטו סופית שאפילו כתייר הוא אינו זכאי לחיות בארצו.
"רענון נהלים" או שינוי מדיניות?
מאז אפריל 2006 ישראל מונעת באופן גורף את שובם לארץ של פלשתינאים בעלי אזרחות מערבית, בעיקר אמריקאים, המתגוררים ועובדים זה שנים בגדה המערבית. משרד הפנים הישראלי והמינהל האזרחי לא הודיעו על כך רשמית, וההוראה התבררה לאנשים רק משהגיעו למעברי הגבול. כשהתברר שמדובר בתופעה ולא במקרה, אזרחים מערביים שלהם משפחה, ועבודה בשטחים, פנו לעזרת שגרירויותיהם.
נציגי הרשויות הישראליות הבהירו לדיפלומטים אמריקאים ולאחרים שהכניסה לשטחים של פלשתינאים שהם אזרחים זרים ושל אחרים תוגבל מעתה למינימום. משרד הפנים הישראלי טוען שמדובר ברענון נהלים. רשמית, דיפלומטים מערביים אומרים שהם אינם יכולים להתערב בהחלטותיה הריבוניות של ישראל.
ראשוני הנפגעים הם פלשתינאים ילידי השטחים, שישראל ביטלה את תושבותם לאחר 1967, כששהו בחו"ל לצורכי לימודים ופרנסה. הם קיוו שיוכלו לשוב למשפחותיהם, לחיות ולעבוד בשטחים. גם בני זוגם של פלשתינאים - אנשי עסקים, אקדמאים ומורים שאינם ממוצא פלשתיני - נפגעים מההנחיות. עד לאחרונה ישראל איפשרה להם להמשיך ולחיות בשטחים כתיירים, ולחדש כל שלושה חודשים את האשרה. אזרחי מדינות ערב מנועי כניסה לארץ מאז 2000, גם לצורך ביקורי משפחה, גם אם הם נשואים לתושבים פלשתינאים. מאז ניצחון החמאס בבחירות הפלשתיניות ומאז שהוקמה ממשלה בראשות החמאס, הורחבה מדיניות זו והיא מוחלת גם על אזרחים אמריקאים ואירופאים. משפחות שלמות, רובן בנות המעמד הבינוני, נאלצות לעזוב בעקבות בן המשפחה שישראל מונעת ממנו את השיבה לביתו.
עמירה הס
כבר כמה חודשים שבלי הודעה רשמית, פלשתינאים אזרחי חו"ל שחיים עם משפחותיהם בשטחים זה שנים אינם מורשים לשוב. במשרד הפנים טוענים: זה רענון נוהלים; לאלפי משפחות זה גירוש שקט. סיפורי כמה מהנפגעים יובאו בסדרה כתבות ב"הארץ"
