ארבעה צעירים מבריקים, כמובן, מתחרים על משרה יוקרתית באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית לא פחות; שלושה חוקרים חשובים, כמובן, יחרצו את דינם. וכולם, כמובן, בטוחים שאיש אינו מוכשר מהם ב"היסטוריה ובפילוסופיה של המדע". מי מהם יקבל את המשרה? והאם זה בכלל חשוב? חנה הרציג על ספרה החדש של מאיה ערד, קומדיית-מידות משובבת לב וקצת חריגה בנוף הספרות הישראלית
שבע מידות רעות מאיה ערד. הוצאת חרגול והוצאת עם עובד, 391 עמ', 84 שקלים
"מבריק", זהו שם התואר ההולם את הספר הזה, ספרה השלישי של מאיה ערד, רומן הממוסגר בקפידה בתוך מתכונות ז'אנריות ששימשו במיטב הספרות האנגלית, ועושה בהן שימוש מדויק ומהופך כאחת, נאמן למתכונת קלאסית
"שבעת החטאים", הירונימוס בוש, 1480. הציור נמצא במוזיאון פראדו במדריד
ובה בעת פורש באמצעותה תמונה חיה של עולם בן ימינו. היכולת של ערד להפיק מן המסורת הספרותית יצירה עכשווית כל כך, אך גם כזו העוסקת בשאלות "הפילוסופיות" הנצחיות, מציבה אותה כאחת הסופרות המחוננות ביותר בכתיבה הישראלית החדשה.
גם בספריה הקודמים ("מקום אחר ועיר זרה", 2003; "צדיק נעזב", 2005), בחרה ערד לעשות שימוש במסגרות ספרותיות "שלא מכאן"; ברומן החדש, "שבע מידות רעות", היא בוחרת לנטוש גם את "המציאות הישראלית", וממקמת את עלילתו באוניברסיטה אמריקאית. במוטו לרומן, הלקוח מכתבי הסופר י.ח. ברנר, ממכונני הספרות העברית החדשה בארץ ישראל, היא מלגלגת על התביעה לכתוב "על חיי היהודים בישראל (או בלודג' או בפתח תקווה)". וגם כאשר היא "מגניבה" לעלילה שלושה ישראלים, אין ביניהם ממש קשר או מכנה משותף. אפילו חזרתו של אחד מהם בסיום הרומן לישראל איננה נובעת כלל וכלל מאיזו סנטימנטליות או אידיאולוגיה.
אז מה כל זה אומר? מהי המשמעות של ההתרפקות על
מאיה ערד
צורות קלאסיות מספרות המערב ושל נטישת "הריאליה" הישראלית? אולי שלא משנה כל כך היכן אתה חי, אלא מהם תכני חייך. מכל מקום, על רקע הבנליות של הכתיבה הריאליסטית בימינו, שרובה מתרחשת ב"תל אביב שלנו", משובב לב לקרוא רומן עברי וכמו-אנגלי זה, היודע היטב הן מהי כתיבה והן מהם "החיים". * "שבע המידות הרעות" הוא מושג שהתבסס במחשבה הנוצרית ובספרות המוסר של ימי הביניים (לצד "שבע המידות הטובות"). כמה מאות שנים אחר כך, בז'אנר המודרני של "קומדיית המידות" (שבין נציגיו הבולטים אפשר למצוא את מולייר או את אוסקר ויילד), הוגחך הקוד החברתי-מוסרי של המידות המקובלות בחברה "מתוקנת". בכל מקרה, הז'אנר, שארוג גם בתוך ההיסטוריה של הרומן האנגלי, עוסק בכל גלגוליו בשאלות אתיות, כשהוא ממקם אותן בדרך כלל בתוך חוג חברתי מוגדר; שימושים (קומיים וקומיים פחות) בדגם הזה נמצא בספרות האנגלית מימי ג'יין אוסטן ועד לספריו האחרונים של איאן מקיואן.
ברומן הזה, המסגרת החברתית היא העולם האקדמי, או באופן ספיציפי יותר "המחלקה להיסטוריה של המדע" באוניברסיטה אמריקאית נודעת. אך השאלות האתיות הנבחנות בו חורגות כמובן מהמסגרת החברתית המתוארת. השאלה המרכזית פשוטה, וזוהי שאלה המוצגת לאורך ההיסטוריה של הספרות האנגלית: מה באמת גורם לנו אושר ומה חלקם של ערכים מוסריים בכך? מהם הערכים המוסריים שאנו מממשים, או שאותם אנו מפרים, בהולכנו ב"דרך החיים"? מה בכלל מניע את גלגלי החיים, את המעלות והמורדות, הפרסים והעלבונות, הגמול והעונש? האם זוהי ההתכוונות (של "הרעים" או דווקא של "הטובים"), או אולי בכלל צירופי מקרים?
גיבורי הרומן הם ארבעה צעירים בתחילת דרכם, המועמדים למשרה אקדמית יוקרתית, ועוד שלושה חוקרים שכבר התבססו באקדמיה ותפקידם לחרוץ את דינם של המועמדים. רק אחד מהארבעה יתקבל כמובן; מי זה יהיה? כפי שאומרת אחת הדמויות: "מי שיקבל את העבודה הוא האדם הכי פחות צפוי. חכי ותראי" (125).
זוהי, בתמצית, עלילת הרומן, הצופנת בחובה תעלומות, תככים, מלחמת רעים וטובים, תחרות ומאבקים המובילים לסיום לא-צפוי. אכן, מבנה קלאסי המשלב עלילת מתח, סיפור פסיכולוגי וסיפור מוסר. אלא שלא כביצירות הקלאסיות שמהן שאובה המתכונת, ברומן של ערד הכל יוצא מחד-משמעיותו: "המידות הרעות", כמו "הטובות", אינן ממש הולמות את הגיבורים שאמורים לגלם אותן; ה"חטא" אינו חטא וה"עונש" אינו עונש; המנצח שבסיום הרומן איננו דווקא זה הראוי לכך; ובעצם בכלל לא ברור מי ראוי למה ולפי אילו שיקולים.
הערעור הזה של הציפיות הז'אנריות מתבצע בעזרת דרך סיפר המשלבת בין מודרניזם לקלאסיות: בספר שבעה פרקים, ובמרכזו של כל אחד מהם גיבור אחר ונקודת מבטו. כל פרק נקרא בשם "המידה הרעה" שמייצג כביכול אותו גיבור: "אטיות", "שנאה", "בטלה", "בורות", "כפיות טובה", "קנאה", "חמדנות". כך קורה, שאותה התרחשות עלילתית עצמה מסופרת מנקודות מבט שונות, ואנחנו פוגשים בדמויות גם כפי שרואים אותן אחרים, וגם כפי שהן רואות את עצמן. לפיכך, האירועים העלילתיים הולכים ומשנים את משמעותם, הדמויות מתגלות לנו הקוראים כפי שאינן מתגלות לאיש, ובסופו של דבר אנחנו אלה ההופכים ל"יודעי כל": הידע שלנו שקול כמעט לזה של הסופר, וכל הדמויות נמצאות בעמדת נחיתות לעומתנו.
ניקח למשל את יוהנה פהלר, הבכירה מבין אנשי המחלקה, המגלמת את ה"שנאה". יוהנה היא אימת עמיתיה, כל הנאתה היא להטיל מורא, להשמיד ולאבד. או שכך אנו מתוודעים אליה לפחות מבעד לנקודת התצפית של עמיתיה. ומה קורה כשאנחנו מגיעים אל הפרק "שנאה", המוצג מנקודת מבטה? מסתבר שהחוקרת המפחידה משתוקקת לדבר אחד פשוט שאינו בהישג ידה: אהבת גבר. היא פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה להראות שהיא חסרה דבר "נחות" כל כך, והסוד הגדול מתגלה רק לקורא: יוהנה פירסמה מודעת שידוכים! וכאן מתחילה להתגלגל קומדיה של טעויות שאת סיומה המפתיע לא נגלה. אכן, "האדם הכי פחות צפוי" הוא המזומן לה, והעוקץ הוא בין השאר בכך שלא היא ולא הפרטנר יודעים זה את זהותו של זה, ושאילו חלילה ידעו, ספק אם יכלו להמשיך בשקר המוסכם המאפשר להם לשרוד איכשהו.
כפי שאפשר לראות, "שבע המידות הרעות" הוא גם קומדיה של טעויות, הבנויה על "אי ידיעה" במובן העתיק של המושג, בדרמה; דאג פישר, למשל, המרצה שנזרק לגמלאות, מבודד ומושא ללעג, אף שהוא, לדעתו, הרי רק היטיב עם עמיתיו לכל אורך הדרך (ובייחוד עם תלמידו דיוויד, שעלה בינתיים לגדולה), זוכה בנתח הגדול ביותר של העיוורון: אשליות בדבר אהבה בלתי אפשרית, עיוורון לאהבה אפשרית, פירוש מוטעה של "חיזורים" מצדה של נערה צעירה ושל היחס כלפיו בכלל. ושוב, רק אנו הקוראים יודעים כי הצעירה "המחזרת" אחרי דאג מחפשת בעצם שידוך לאמה, שהאהבה הנכספת שלו אבודה מראש, אבל הרומן יעניק בסיומו גמול לטוב לבו הנצחי של דאג, ויהפוך בכך שוב את המוסכמה הקומית.
הקו העלילתי המרכזי שסביבו נארגת עלילת "החטא ועונשו" ברומן, קושר יחד את רוב הדמויות, אבל במרכזו נמצאת דווקא לינדה, אחת מארבע המועמדות למשרה, והיא היחידה שהקורא לא יזכה לקרוא את נקודת מבטה, ויכיר אותה רק דרך ההזיות שרוקמים שאר הגיבורים סביבה.
אחד מהם, המשתתף גם הוא בתחרות על המשרה היוקרתית, הוא יואב עברון, "הישראלי" ביותר מבין הדמויות. יואב, בטוח בעצמו, מבריק, מצליח בלי להתאמץ (שלא כאחרים, הנכשלים בגלל "חטא האטיות" או "הבטלה"), מגיע בסיום הרומן ל"אגנוריסיס" (היוודעות). הוא, שכל חייו היה בטוח בכך ש"אין מישהו מוכשר ממנו בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע בקרב בני דורו" (עמ' 301), מתמוטט לנוכח הגילוי שמישהו אחר הצליח לקבל תנאי משרה מפליגים, ושגם המישהו הזה הוא ישראלי, עילאי בהט, אותו בהט שכבר כאשר היה יואב בן 15 כמעט גזל ממנו את ביטחונו ואת שביעות רצונו העצמית.
אם במשך הרומן היה יואב רק מושא לקנאה, הרי שבסופו של הספר הוא לומד כי "צדק" הוא מושג זר לשפת הנפש האנושית. את הלקח מלמדת אותו דווקא אשתו יעל, זו האשה הצנועה שכמו נועדה רק לשמח ולשמש נוחם לבעלה המוכשר: "אף אחד אינו מסוגל להביט במישהו אחר ולומר בפה מלא: 'הוא יותר טוב ממני'" (עמ' 276).
אז האם יש פיתרון למידה הרעה ביותר ברומן, זו המתגלמת במשפט "אני שמח בחלקי רק כל עוד אין מי שמצליח כמוני"? לפחות פיתרון אחד נדמה שמוצע בו, כאשר מתברר שאחד המתחרים המוכשרים עוזב את האקדמיה, כי "הוא לא יכול יותר להתחרות, להימדד כל הזמן, להיות מושווה לאחרים. הוא לא רוצה להיחשב לכישלון רק מפני שבמקרה יש מישהו יותר טוב ממנו" (עמ' 366).
גם מקומה של הסוגייה הפמיניסטית בשאלת "ההצלחה והאושר" אינו נפקד מהרומן העכשווי הזה, וכמובן בגרסאות לאו-דווקא-רציניות. מי שבדמותה נושאת את הדילמות הפמיניסטיות היא גיבורה נלעגת, ששמה, כיאה וכיאות, הוא אנה-בל לי (על שם ה"בובה" היהודייה שלה, חנה-ביילה ליטווינסקי). האם אשה בעלת קריירה אקדמית יכולה להכיל בעולמה גם משפחה? כמה מעריצה אנה-בל את יוהנה פהלר, שגידלה בן (לא, בעצם בעלה הוא שגידל אותו) מוצלח (לא לדעת אמו) ומסור (האם ובנה כמעט אינם מכירים). והרי החיים אומללים הם ללא משפחה!
אבל מאחורי הלעג הזה יש גם עמדה רצינית: לזוגיות ולמשפחה, לילדים בעיקר, יש תפקיד חשוב "בדרך אל האושר"; וכך, "הגמול" שהרומן הזה אולי מעניק לשניים מגיבוריו, הוא בכך שניפוץ אשליותיהם האקדמיות דווקא מוביל אותם זה לזו, אל קשר זוגי שגם אם איננו חלומי, הוא אפשרי. ולא לחינם מסתיים הרומן בילדה קטנה ונטולת פחדים, שאף שמנבאים שתהיה "פרופסור, ממש כמו סבתא שלה", יש לה עדיין סיכוי "להיות אני, וזה הכי חשוב".
