כל עולמו של אנואר ראזם, תושב מזרח ירושלים, הוא דירת אביו, הסמוכה לשער שכם, החצר והבסטה שלמטה. אם רק יתרחק כמה עשרות מטרים ייעצר על ידי שוטרי משמר הגבול שרבים מהם נמצאים באזור דרך קבע. כשעודה אל-עיאדה מהכפר הבלתי מוכר ביר בדאג' נפצע בתאונת דרכים, הוא סירב להפצרות הנהג לנסוע לבית חולים, למרות שספג חבלות פנימיות לא מבוטלות. הפחד מהמערכת הישראלית היה גדול מהפחד מהפציעה.
כשראזם ביקש את ידה של בחירת לבו אמר לו אביה שיהיה על מה לדבר רק אם תהיה לו תעודת זהות. אל-עיאדה עבד כל חייו כרועה, תחילה כרועה צאן ואחר כך כרועה גמלים, ואין לו כל אפשרות למצוא עבודה מסודרת.
השניים הם גיבורי שני הפרקים הראשונים של הסדרה "הלא קיימים", המתפרסמת בשבועות האחרונים ב"הארץ" ועוסקת בישראלים שאין להם כל מעמד פורמלי, לא פה ולא במקום אחר בעולם.
המשותף לכולם הוא שהם אינם שב"חים (שוהים בלתי חוקיים) רגילים. הם נולדו פה או חיים פה עשרות שנים ואין להם מקום אחר ללכת אליו. רק בגלל סיבות ביורוקרטיות אין להם מעמד. מפני שאין להם מעמד, אין להם תעודת זהות, הם צפויים למעצר בכל רגע, אין להם ביטוח בריאות, אין להם אפשרות לקבל רשיון נהיגה והם אינם יכולים לעבוד כחוק. הם נוכחים נפקדים, רוחות הרפאים של מינהל האוכלוסין.
דבר נוסף המשותף להם הוא שבעייתם לא תיעלם כי אי אפשר לגרש אותם. אין לאן. לכן למדינה יש שתי אפשרויות: האחת - להעניק להם מעמד של תושבים שיאפשר להם לעבוד ולפרנס את עצמם ואת משפחתם; השנייה - להותיר אותם במעמדם השקוף. בסופו של דבר, לבם של רבים מאתנו גס בצרותיהם של לא-יהודים. בין אם נפתור את הבעיה ובין אם לא, הדבר לא ישפיע על המאזן הדמוגרפי, שהרי האנשים האלה נמצאים פה, גם אם אין סופרים אותם.
אלא שאם הבעיה לא תיפתר, היא תלך ותחריף ותכפיל ותשלש ותרבע את עצמה בתוך שנים לא רבות. עשרות רבות של נשים בדוויות חסרות מעמד מביאות לעולם ילדים רבים ומורישות להם את העדר הקיום הנורא הזה. גורמי ביטחון מדברים על האינתיפאדה הבדווית במונחים של מתי, לא של אם. סביר להניח שעשרות או מאות נערים שאין להם מעמד, אין להם אפשרות לעבוד, אין להם עתיד ואין להם תקוות, ישפכו הרבה מאוד שמן למדורה הזאת.
ולמה מינהל האוכלוסין אינו פותר את הבעיה? אולי כי אנשיו רואים את עצמם כשומרים על שעריה של מדינת היהודים באמצעות הענקת מעמד לכמה שפחות לא-יהודים. התשובה הפורמלית של מינהל האוכלוסין היא שכל אחד יכול להגיש בקשה והמינהל לא יוצא לשטח לחפש את הבעיות. התשובה הזאת יפה מאוד בתיאוריה. במציאות מדובר בדרך כלל באנשים חסרי השכלה, שאינם יודעים עברית, שאינם מבינים את הביורוקרטיה, אינם יכולים לעבוד ואין להם כסף לעורך דין. מדובר באנשים החלשים ביותר בחברה, שאין להם כל סיכוי לצלוח את דרך הייסורים של לשכת האוכלוסין; במקום להושיט להם יד אנחנו מגלים אטימות לסבלם ומתעמרים בהם.
יש להקים ועדה ציבורית לפתרון בעיית חסרי המעמד. הוועדה צריכה לנסות לאתר ולזהות את חסרי המעמד על סמך עדויות של קרובי משפחה, ראשי הקהילה והמסמכים המעטים שיש להם ולהעניק להם מעמד של תושב. עד אז, בכל פעם שהחברה הישראלית תתבונן במראה, יציצו הלא קיימים משולי השוליים שלה ויתבעו את עלבון החיים לא חיים שאליהם דחקנו אותם. |
