למלחמה בלבנון יש תוצאות אלימות וקשות גם בגדה המערבית. זאת למד על בשרו בילאל מוחסין, שטוען שעבר שנפל קורבן להתעללות אכזרית מצד שלושה חיילים, בדרכו הביתה מהאוניברסיטה בשכם
מחסום בשטחים (למצולמים אין קשר לכתבה). חיזבאללה, נסראללה ובתולות גן עדן נזכרים שוב ושוב בקללות החיילים
תצלום ארכיון: פבל וולברג
ב-26 באוגוסט, כשבועיים לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה, יצא ת'אייר בילאל מוחסין, צעיר שחרחר בן 18, מאוניברסיטת א-נג'ח בשכם למקום מגוריו בנאקורה. הוא צעד בניחותא את המסלול היום-יומי המוכר לו, עד מחסום בית איבא. משם לקח טרמפ לכפר דיר שרף, ושוב צעד בגבעות הטרשים, בדרך העוקפת את כביש דיר שרף-נאקורה, האסור לנסיעה לפלשתינאים. הגבלת התנועה הזאת מאריכה את דרכו הביתה בשעה, אך הוא התרגל לכך מזמן.
הדרך העוקפת נעצרת בכביש שבי שומרון המוביל להר גריזים, גם הוא אסור למעבר פלשתינאים. את הכביש הזה נוהג מוחסין לחצות בריצה, כדי להגיע לשטחים שמעברו, המובילים לכפרו בדרכי חתחתים. רק לעתים רחוקות הוא נתקל בחיילים. בדרך כלל הם מתעלמים ממנו, לפעמים הם מבקשים ממנו תעודת זהות, מעכבים אותו לחצי שעה ומשחררים אותו. בזמן האחרון צצים לא אחת על הכביש מחסומי פתע, אבל גם השגרה המתישה הזאת כבר מזמן אינה נראית לו מאיימת במיוחד.
באותו אחר הצהריים עמד על הכביש נגמ"ש ובו שלושה חיילים, סמל ח', סמל י' והנהג. הם עצרו אותו ונטלו ממנו את תעודת הזהות, מורים לו לחכות ליד "מעוכב" אחר שעמד בצד. "לא הכרתי את הבחור", סיפר מוחסין, "שאלתי אותו: ?למה אתה פה?' אמר לי: ?מצאו אצלי קלטת של נסראללה, לקחו והשחיתו אותה'". לא חלף זמן רב, המשיך מוחסין, ואחד החיילים ניגש אליו ודרש ממנו לתרגם מה כתוב על עטיפת הקלטת. הכותרת "ההבטחה שקוימה" ריצדה לנגד עיניו. מוחסין בהה בקלטת ואמר שאינו יודע. גם בעל הקלטת התעקש שאינו יודע. החייל זעם. "טוב, חכו רגע", זרק. הוא דיבר ב"ערבית של יהודים". הוא ניגש לנגמ"ש וחזר עם מקל בידו. בעל הקלטת, שכבר ספג מהלומות באותו יום, ברח כל עוד נפשו בו. "אני לא ברחתי, לא יכולתי, תעודת הזהות שלי היתה בידיהם, גם לא עיכלתי עוד מה קורה, לא היה להם נשק, לא ירו אחריו, אפילו לא ניסו ללכוד אותו, כנראה הספיק להם שיש להם אותי".
טלפון מחיזבאללה
מרגע זה ואילך נחשף מוחסין, לפי עדותו, לאכזריות ולהתעללות לשמה. סמל ח' וסמל י' גררו אותו, לדבריו, לנגמ"ש, איזקו את ידיו באזיקי פלסטיק ואילצו אותו לחפש בשדות הקוצים שבשולי הכביש את חברו הבורח, אך אחרי זמן קצר התחרטו וללא הודעה מוקדמת החלו להכות אותו ולבעוט בו. "הם האשימו אותי שאני אמרתי לו לברוח", סיפר, "אחד מהם הפיל אותי והיכה אותי עם אלה על הראש. ניסיתי להתרומם והם המשיכו להכות, מכות קצביות, מקללים אותי: ?שאהיד, חיזבאללה, חמאס'. התרוממתי, הלכתי בכביש, שפוף, כואב, והם אחרי. אחד מהם הרביץ לי על הראש עם מקל, התעלפתי, כעשר דקות הייתי מעולף, אחרי שהתעוררתי, רק פקחתי את העיניים, אפילו לא הבנתי מה קורה אתי, חטפתי עוד מכות ועוד מכות".
רכב צבאי שהגיע במקרה גרם לחיילים להפסיק את המכות. החייל ברכב נזף בהם, אך כשנעלם, שבו להכות. "הם אמרו לי: ?תעמוד', אמרתי: ?אני לא יכול', והם גררו אותי בעצבנות, כועסים, והרביצו לי במקל עד שהוא נשבר. הדם נשפך לי על החולצה ועל הפנים ולא הפסיק לזרום. החייל אמר לי: ?תוריד את החולצה ותנגב את הראש שלך'. אחד החיילים שאל אותי: ?אתה רוצה מים?' אמרתי: ?כן'. אז הוא אמר לי לכרוע על הברכיים ולהפנות את הגב שלי אליהם והוא הביא מהנגמ"ש מין מוט ברזל והרביץ לי, על האוזן ועל הראש, ואמר לי: ?זה מים בשבילך'".
כל אימת שניסה מוחסין להתרומם הוא חטף מכות, לדבריו. הוא נזרק לתעלת ניקוז ושני החיילים קפצו בעקבותיו והמשיכו לחבוט בו. כששמעו רעש של ג'יפ צבאי מתקרב מכיוון שבי שומרון הסתירו אותו בתוך הנגמ"ש, סתמו את פיו בסמרטוט ואיימו עליו: "אם תפתח את הפה, נהרוג אותך". הם שירטטו עיגול, לפי עדותו, והורו לו לשבת בתוכו. "אם משהו מהגוף שלך ייצא מהמעגל, תקבל מכות", איימו. כל הזמן אמרו לי: ?אתה תמות פה היום'", סיפר, הם התחרו מי יכה יותר. "אחד תפס אותי והחזיק אותי חזק, והשני בא בריצה והכניס לי בעיטה בצוואר עם הנעליים. חייל אחד אמר לשני: ?זוז מפה' והרביץ לי במקל. הפלאפון שלי צילצל. זה היה בן דודה שלי. החייל ניתק את השיחה. ?היה לך טלפון מחיזבאללה', צעק עלי והרביץ לי על הראש".
מסכת העינויים נמשכה שעה ארוכה, עד שברגע שרירותי אחד החליטו החיילים לשחררו. "החיילים טישטשו ברגליים את הדם שלי שהיה בתוך העיגול", אמר, "כשהתחלתי ללכת הם יידו לעברי אבנים, ואז, זהו, החלטתי שאני הולך לכפר שלי, ואם הם זורקים אבנים, שיעשו מה שהם רוצים, חלאס, שיירו, לא איכפת לי".
מוחסין הגיע לכפר מכוסה דם ואביו הבהילו לבית החולים בשכם. ראשו נתפר. כשהחיילים המתעללים שיחקו בטלפון הנייד שלו, הם צילמו את עצמם בלי משים, ותמונותיהם איפשרו למצ"ח לאתר אותם. היה זה המקרה היחיד עד כה שפוענח, לכאורה, מתוך שמונה תלונות נגד חיילים שהוגשו בשבוע שעבר לצה"ל על ידי עמותת "בצלם", על התעמרות בפלשתינאים במחסומים מאז פרוץ מלחמת לבנון האחרונה.
נגד סמל ח' וסמל י' הוגשו השבוע כתבי אישום בבית הדין הצבאי המחוזי. פרטי העבירה נוסחו בלשון מאוד נקייה: הנאשמים, בהיותם חיילים בצה"ל, התנהגו באופן שאינו הולם את דרגתם ועמדתם בצבא.
ילד עם משקפיים וקסדה
מלחמת לבנון, שריתקה במשך כחודש את תשומת הלב הציבורית, הותירה את הגדה המערבית כשטח אפור שספח נשורת לא מועטה של עלבון, לאומנות ונקמנות דורסנית על חוסר יכולתו של צה"ל להביס את חיזבאללה. בלי משים, במעין תגובה בלתי נמנעת לאווירת המלחמה בצפון, הוחמר משטר הגבלות התנועה בשטחים, או כתוצאה מהנחתת הגבלות חדשות או משום שחיילי מחסומים הקפידו הקפדה יתרה על יישום ההגבלות הקיימות. מחסומי פתע התרבו.
גם כחודש וחצי אחרי המלחמה אותותיה עדיין ניכרים. יום אחד יש איסור גורף על תושבי ג'נין לעבור ממקום למקום, יום אחר על תושבי שכם. אפילו טול כרם, שבדרך כלל אינה חסומה, נסגרת מדי פעם. יום אחד ההגבלה חלה על בני 16-35, יום אחר על בני 18-30. תלונות על התעללויות מצד חיילי מחסומים תכפו. תושבים שעקפו את המחסומים דרך השדות דיווחו כי כשנתפסו הוכו באכזריות רוויית שנאה. האזכור החוזר של חיזבאללה, נסראללה ובתולות גן עדן בקללות החיילים מדבר בעד עצמו.
"הם נכשלו עם חיזבאללה, אז הוציאו הכל עלינו, החלשים", אמר מועאוויה חסן מוסיל, בן 36, אב לחמישה, נהג מונית מאזור טול כרם. הוא עצמו היה קורבן של התעללות בעיצומה של מלחמת לבנון. ב-23 ביולי עוכב, לדבריו, במחסום רמין בדרכו מטול כרם לרמאללה. כל נוסעי המונית נדרשו לשבת על הרצפה, ידיהם שלובות על עורפם, אך הוא נשלף מהמונית על ידי חייל שתפס בחולצתו, ושני חיילים נוספים אחזו בזרועותיו וגררו אותו מאחורי הג'יפ הצבאי, הרחק מטווח הראייה של המעוכבים במחסום.
"אחד החיילים נתן לי מכה בבטן בכת הרובה שלו, ישר בקיבה, תפסתי את הבטן וירדתי על הרצפה, ואז הרגשתי מכה חזקה בכתפיים", סיפר מועאוויה בעברית. "אני לא יודע, זה היה חייל צעיר, בן 20, משהו כזה, ילד, עם משקפיים וקסדה, לא יכולתי להאמין", מלמל בזעם גובר. "השניים האחרים בעטו בי בצלעות, ראיתי חושך, שתקתי, אני לא שותק בדרך כלל לחיילים, זאת הפעם הראשונה שלי. אי אפשר לתאר את הפחד, הם לא הפסיקו, הרביצו כל הזמן".
עד עכשיו הוא לא מבין למה בחרו דווקא בו. החיילים פנו לטפל בנוסעים שישבו בקדמת המחסום, וכששבו אליו הטיחו בו האשמות שהוא מעמיד פנים ומשקר. "הם רצו לדבר אתי, לא יכולתי, העיניים שלי היו אדומות לגמרי, כל הגוף מלא דם", אמר. "'שקרן, שום דבר לא כואב לך', צעק עלי החייל, אחר כך, לא יודע, חייל שם לי את האקדח במצח, אבל החייל השני עצר אותו ואמר לו: ?עזוב, אנחנו לא רוצים להרוג אותו'. בסוף הם הבינו שאני באמת במצב רע. ברוך השם שהיה רופא במונית שלי, אז הביאו אותו. הוא אמר לחיילים - אם תוך חמש דקות לא תקחו אותו מפה הוא ימות".
"לא יודע מה רצו ממני", חזר ואמר, "כל הזמן צעקו עלי: ?תפסנו אותך, יא מניאק, יא חיזבאללה', לא יודע, אולי חשבו שאני חבלן, כל הזמן מרביצים בשיגעון, אני לא מבין את זה, הם נכנסו לבית שלי ועכשיו הם הורגים אותי, מי יפריע להם להגיד שרציתי לחטוף נשק? מכירים את היהודים, מכירים אותם טוב, הם חושבים שהם יכולים לעשות הכל, אנחנו חיים כמו בבית סוהר, רוצים לחיות, בכוח רוצים לחיות, היהודים מדברים על שלום, איזה שלום, האנשים האלה אוהבים דם, אם מישהו יבדוק את סוג הדם שלהם, ימצא מלחמה, אלה אנשים שהמלחמה בגנים שלהם. אחר כך הם מתלוננים שיש פיגועים. למה? מהלחץ שאנחנו חיים בו. אם אני לא יכול להביא לחם או חלב הביתה, מה אני אעשה? אין דרך, אין דרך".
וילהלם טל הישראלי
אחת ההתנכלויות המזעזעות, לכאורה, נפלה בחלקו של אכרם ראזי נזייאל, בן 21, יליד נאקורה, סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת א-נג'אח. "בהתחלה, אנשים בכפר לא האמינו לי כשסיפרתי להם מה קרה. רק כשבן דודי שהיה אתי אישר את הסיפור התחילו להאמין", אמר בארשת פגועה. "אנחנו לא מתעניינים בפוליטיקה", הדגיש. רק לפני שבוע קיבל אביו רישיון לעבוד בישראל כמסגר. עד אז היה מובטל במשך שנים ובמצוקתו גידל עופות לבשר. "אם אתקל בחייל שעשה לי את זה, אפילו עוד עשרים שנה, אני אהרוג אותו", סינן נזייאל. חזותו הדקה, השקטה, עמדה בסתירה לפרצי השנאה והעלבון שפיעפעו בהדרגה. "תמיד ריחמתי על היהודים, אבל עכשיו הם עשו לי בעצמם משהו שהיטלר עשה להם", זרק. הוא משוכנע ששניים מארבעת החיילים שהתעללו בו היו סמלים ח' וי', שהואשמו השבוע בהתעללות במוחסין. הוא זיהה אותם מהתמונות שצולמו בטלפון הנייד והופצו בכפר.
הוא היה בדרכו מנאקורה לכיוון בית שארף בלוויית בן דודו, טאהר עבד אל-נאצר. לפתע צצו חיילים מבין מטעי הזיתים וצעקו אליו "בוא, יא מניאק", סיפר. הם נטלו את תעודות הזהות שלהם והושיבו אותם תחת עץ זית. "אחרי שעה קרא לי אחד החיילים הצדה", ממשיך נזאייל בנימה עניינית, "הוא אמר לי ?אמא שלך שרמוטה', דברים שאני לא אחזור עליהם, ?אני אעשה כך וכך לאחותך', כאלה דברים, ואז אמר לי ?אתה חמאס'. אמרתי לו ?אני לא חמאס', אמר לי ?תרים את החולצה שלך', הרמתי, התחיל לתת לי מכות על החזה".
רשימת ההשפלות וההתעללויות הלכה והתארכה בתיאור דקדקני: "אחר כך אמרו לי ?שב'. לקחו קופסא של נס קפה, היא היתה חצי מלאה, ושפכו לי על הראש. אחר כך אמרו לי: ?קח כוס ותשים על הראש שלך', הכוס היתה ריקה וקלה, אז הרוח העיפה אותה. כל פעם שהיא נופלת עוד פעם מרביץ לי, והחבר שלו מעודד אותו: ?תן לו, תן לשרמוטה הזאת'. אחר כך היתה לו שיחת טלפון והוא אמר לי לשתוק. אחרי שסיים את השיחה שוב גידף וקילל את אחותי, את מוחמד ואת אללה ומי לא.
"כל פעם שהכוס נפלה חטפתי מכות רצח, אז ניסיתי לייצב אותה על הראש שלי. אחרי שהצלחתי, אמר לי החייל: ?עכשיו שקט, שקט, אל תזוז, תשתוק, בן זונה'. הוא כיוון את הרובה שלו וירה בכוס. החיילים התגלגלו מצחוק ומחאו כפיים. אני ראיתי את היריה. החייל היה במרחק כארבעה מטר. הוא כנראה פגע, כי החיילים מחאו כפיים. חשבתי שזה הסוף של החיים שלי, אי אפשר לתאר את זה, לא האמנתי שאני חי, אם רק הייתי נתקל היום בחייל הזה, הייתי הורג אותו, לא אכפת לי, שיהרגו אותי, מתים רק פעם אחת".
