"יש ימים קשים ויש ימים רעים, ואלה ימים רעים. בימים קשים אומה לא פעם חושפת כוחות גנוזים. אבל רוע מפורר. אנחנו חיים בתקופה של רוע". חיים גורי כואב את מלחמת לבנון השנייה, מכה על חטא גזילת כבשת הרש מהערבים, ועדיין דבק באמונה בצדקת הדרך ובאחוות עמים. סתירות כאלה הרי מלוות אותו ואת הציונות מאז היוולדם
חיים גורי (למטה, בצעירותו): "לפעמים נדמה לי שזהו זה, סיימתי לכתוב, אבל אחר כך אני חש את ההיפך הגמור"
תצלום: אלכס ליבק
"מה שלומך, גורי?" הוא נשאל כמה וכמה פעמים בקיץ האחרון, ותמיד מיהר להשיב: "חרא בלבן". בימי המלחמה בלבנון לא ישן לילות כימים, נצמד לדיווחים בכלי התקשורת, נאנח, התייסר, התרגז - על הכל: על המצב שהגענו אליו, על ליהוגי התקשורת, על התנהלותם של מנהיגים במלחמה. גם עכשיו, הוא אומר, אנחנו עדיין בעין הסערה. הסיפור עוד לא נגמר.
חיים גורי לוקח את מדינת ישראל באופן אישי. האיש שכתב שירים ופזמונים שהיו לחלק ממחזור הדם של השירה הישראלית - "הנה מוטלות גופותינו", "שיר הרעות", "באב אל ואד" - מתייחס אל ישראל ברצינות שכמוה כבר קשה היום למצוא. שום דבר לא עובר לידו, הכל עובר דרכו. גם המלחמה האחרונה. או כפי שבנותיו נוהגות לומר, "אבא עובד שעות נוספות באכפת לי".
גם הראיון אתו נולד אחרי שורה של שיחות, שאלות, חקירות, חילופי דעות, חילופי רעיונות. תחילה לא רצה כלל להתראיין; הוא מייחס חשיבות כה רבה למלים, שהוא רואה צורך להיזהר בהן, "השאלות האלה נוגעות בנקודות הכאב, ואתה נשפט על תשובותיך".
כשהוא מתרצה, הוא יכול לדבר ממושכות על מלחמת השחרור או על יחסינו עם הערבים, לספר סיפור מן העבר, לצטט שירים שלמים, טשרניחובסקי, אלתרמן, שלונסקי, ולתדלק את עצמו במקטרת ובקפה פילטר חזק בלי חלב. ריח טבק ומנטה אופף את חדר העבודה הקטן שלו, ליד המרפסת. גורי כותב על מחשב, אבל עדיין ניכרים בו ההרגלים הישנים, כשהוא עובר על
טקסט מודפס שלו ועט בידו - מתקן שגיאות הגהה בכתב יד.
הוסיפי אותי למצורעים
"אחד השירים שמעסיקים אותי כל חיי", מספר גורי, "הוא 'יום בשורה' של רחל, שבו היא מתייחסת לבשורת המצורעים מספר מלכים ב'. היא כותבת שם: 'אך אני לא אובה בשורת גאולה,/ אם מפי מצורע היא תבוא'. 20 שנה אחר כך, ביולי 1946, מפוצץ האצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים. 'הארץ' פירסם למחרת מאמר בעמוד הראשון שכותרתו 'הזוועה', ובו הופיע שירה של רחל. השיר הזה מבטא את ההתנגשות האכזרית בין המוחלט להיסטורי - בין הציווי המוסרי 'לא תרצח', ובין ההיסטוריה המגואלת בדם ובאלימות. לימים אני מבקש מרחל בשירי להוסיף אותי לארבעת המצורעים ממלכים ב'. 'רחל, הוסיפי גם אותי כחמישי לארבעה האלה,/ פחות דפוק מהם אך לא טהור מהם בתעריפה'. משום שגם אני הייתי ביניהם, בין שופכי הדם, בין הלוחמים. הייתי שותף למלחמות שהאמנתי בצדקתן".
כל חייו חי גורי במערכת סתירות, שלא מרפה ממנו גם היום. "גדלתי בבית ציוני סוציאליסטי למופת", הוא מספר. "הורי עוד ברוסיה דיברו וכתבו עברית נהדרת. הם היו צמחוניים וטבעוניים, והיו פציפיסטים. למדתי בבית החינוך לילדי העובדים, צעיר בשנתיים מאחותי הבכורה ומיצחק רבין, שלמדו באותה כיתה. גדלנו על ציונות קנאית ועבודה עברית מצד אחד, ועל אחוות עמים - עם הפועל הערבי - מצד שני.
"אני זוכר את משמרות המחאה בפרדסים בפתח תקוה ובכפר סבא, שבהן השתתפו גם שלונסקי וגדולי הסופרים, למען עבודה עברית. שלונסקי קרא למעבידי הערבים 'רואי המולדת בנקב הגרוש'. זה פגע בפועל הערבי. כילד בעמק חפר הייתי עד לייבוש הביצות, לנטיעת הפרדסים על ידי הדוד שלי וחבריו, אך גם ראיתי את הערבים שהתגוררו שם - על האדמה שנקנתה בידי קק"ל - נעקרים מאדמתם, לא פעם באלימות. אמי בכתה שבועיים אחרי שראתה שני בחורים מהאיגוד למען תוצרת עברית מפזרים ברחוב ארגזי מלפפונים ועגבניות של רוכל ערבי שבא לשכונה שלנו.
"בעמוד הראשון של 'על המשמר' הופיעה הסיסמה 'לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים'. גם היום נמשכת מערכת הסתירות הזאת, ואני כבר בערוב יומי. הציונות, כידוע, לא התגשמה תוך אחוות עמים, עודנו בעיצומה של מלחמת מאה השנים. ומהסוציאליזם לא נשאר הרבה בארץ. החברה הישראלית למרבה החרפה היא חברה של קיטוב מעמדי בלתי נסבל".
קומה שלישית בלי מעלית
כל מכריו קוראים לו גורי. הוא נולד כחיים גורפינקל, החברים קיצרו וקראו לו ג'ורי. אברהם שלונסקי הוריד את הגרש ב-1945, כשפירסם ב"משמר" את שירו הראשון.
בחודשים האחרונים עסוקים גורי ואשתו עליזה בהעברה מסודרת של חומרי הארכיון שלו לבית הספרים הלאומי. הם מתייקים אלפי מסמכים, תעודות, התכתבויות עם סופרים ואנשי ציבור, פרקי זיכרונות, קטעי עיתונות, ביקורות, ראיונות, כתבי יד, טיוטות. לפעמים עליזה קוראת לו שיר או רשימה שכתב לפני 30 שנה, וגורי מאזין לו מופתע, כאילו נתקל בו בפעם הראשונה.
הוא מדגיש את הסתירה הקיימת גם בין היותו משורר להיותו עיתונאי. "אחוז בזה וגם מזה, אל תנח ידך", הוא מצטט מן המדרש, "רציתי להיות בכל המקומות שבהם מתרחשים הדברים, היה משהו דיבוקי בהזדקקות הזאת".
גם שירים חדשים לא מעטים הצטברו על שולחנו. המחזור החדש נקרא "עיבל" (על שם הר הקללה). עוד לא נקבע תאריך צאתו לאור. "לפעמים נדמה לי שזהו זה, סיימתי לכתוב, אבל אחר כך אני חש את ההיפך הגמור", הוא אומר. בימים אלה הוא גם עובד על אוסף מקיף של רשימות שכתב על יחסי שירה וזמן, על המפגש בין הספרות וההיסטוריה.
בסוף תשרי ימלאו לו 83 שנה. הוא נולד בתל אביב ב-1923, ולמד בנערותו בבית הספר החקלאי כדורי. ב-1941 התגייס לפלמ"ח, ושירת שם שמונה שנים. ב-1947 נשלח לאירופה ופיקד על קורס הצנחנים הראשון של צה"ל בצ'כיה. אז גם פרצה מלחמת העצמאות, וגורי חזר לארץ והצטרף לגדוד 7 של חטיבת הנגב. הוא השתתף בכיבוש באר שבע, בכיבוש אבו עגילה ובשחרור אילת. לו ולעליזה שלוש בנות ושישה נכדים. הם מתגוררים בירושלים בבניין פשוט, קומה שלישית בלי מעלית. הוא עולה ויורד במדרגות בקלות יחסית.
ספר שיריו הראשון, "פרחי אש", ראה אור ב-1949. אחריו יצא ספרו התיעודי על המלחמה, "עד עלות השחר". לאורך שנות ה-50 עבד כעיתונאי ב"למרחב" וב"דבר", פירסם ספרי שירה וספרי פרוזה רבים, וגם יצר שלושה סרטי תעודה על השואה והתקומה - "המכה ה-81", "הים האחרון" ו"פני המרד". ב-1962 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות וב-1988 בפרס ישראל לספרות.
במשך חייו השתנו השקפותיו הפוליטיות. ב-1967 היה פעיל בהקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה. אולם שנים אחרי מלחמת ששת הימים, לאחר שראה את עוולות הכיבוש, נפרד אט אט מן החזון הזה. ובכל זאת, ב-1995 היה ממקימי תנועת הדרך השלישית, שהתנגדה לנסיגה מן הגולן. גם ממנה התפכח. בשנים האחרונות השתתף גורי פחות בפעילות מפלגתית, ויותר במאבקים נגד מעצרים מינהליים, הריסת בתים וגירוש.
בקיץ הזה באה מלחמת לבנון השנייה. "אני מבדיל בין ימים קשים לימים רעים, ואלה ימים רעים", הוא אומר. "לא פעם פונים אלי כאל אחד מזקני העדה, רוצים לדעת מה אני חושב. עברנו כבר ימים קשים מאלה. המצור על ירושלים ב-48' היה קשה יותר מהישיבה האחרונה במקלטים. גם הפיגועים הנוראים מהשנים האחרונות. בימים קשים אומה לא פעם חושפת כוחות גנוזים שיש בה. זה מחשל. אבל רוע מפורר. אנחנו חיים בתקופה של רוע: חשבונות, מלחמת אלוף באלוף, שר בשר, ועדות חקירה, הלשנות, הדלפות, אליבי, 'זה הוא עשה, לא אני'. לזה אין תרופה".
בכל מלחמות ההתשה הובסנו
היציאה למלחמה האחרונה היתה מוצדקת בעיניך. במה לדעתך היא היתה שונה משאר מלחמות ישראל?
"מלחמת העצמאות זכתה מיד עם תחילתה בכ"ט בנובמבר להסכמה לאומית סוחפת. הותקפנו והיה עלינו להילחם או להישמד. לא נכתב שיר מחאה אחד בתקופה ההיא. פה ושם היו שירי הומור שחור. 'כשנמות יקברו אותנו בהרי באב אל ואד,/ שם ישנם צלפים שיורים כדורים/ כדורים של חודרי שריון'. רק בהמשכה ובסופה של המלחמה ניבעו פרצים באחדות הזאת. יזהר כתב את 'השבוי' ו'חירבת חיזעה', ועורר סערה. זה כאב, אבל הספרות העברית היתה חסרה אלמלא נכתבו הסיפורים האלה. בפעם הראשונה נוצר איזה סדק בתרבות הנצורים והצודקים.
"מבצע קדש היה מלחמת ברירה, וכבר עורר מחלוקת - בעיקר שיתוף הפעולה עם האנגלים והצרפתים. מלחמת ששת הימים המפוארת זכתה להסכמה מוחלטת. הוויכוח על השלכותיה החל רק ביום השביעי. זו היתה מלחמה שאיחדה את הארץ בין הים לירדן, אבל פילגה אנושות את העם, ואותה מחלוקת מחריפה והולכת גם היום, 40 שנה אחרי, אנחנו והערבים, גבולות המדינה.
"אחריה באה מלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמת קיום, והשתתפתי בה כקצין חינוך באוגדת שריון בסיני. הייתי אז בן 50. בדצמבר 77' ביקרתי בפעם הראשונה בחיי במצרים. הגעתי עם משלחת של עיתונאים ישראלים שנסעה לקהיר לאחר ביקור סאדאת בירושלים. פגשתי שם אינטלקטואל מצרי ידוע, ד"ר חוסיין פאוזי, דיברנו על מלחמות ישראל-מצרים. הוא אמר שההתקפה המצרית על ישראל במאי 48' היתה פשע היסטורי. אחר כך הוסיף משפט שלא אשכח: 'בששת הימים השפלתם אותנו, נשותינו בושו בנו, בנינו בזו לנו. אילו המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית שנכתבה אחרי 67' - הוא היה יודע שאוקטובר 73' הוא בלתי נמנע. כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה'.
"ואנחנו לא קראנו. ולא קוראים גם היום. אילו היינו קוראים היום, היינו מבינים שהערבים השתנו. בשנת 47' גנדי תלה תמונה של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני בחדר התרבות בהכשרה של הפלמ"ח במעוז, וכתב למטה: 'סיסמתנו - ישמעאל טמבל'. לא. ישמעאל לא טמבל".
על מלחמת לבנון הראשונה גורי מסכים רק בדיעבד שהיתה "אווילית מבחינה מדינית ונפשעת מבחינה מוסרית", כפי שאמר אז יוסי שריד, ומציין שהאינטליגנציה הישראלית התנגדה לה כבר מראשיתה. "שירתתי אז כאיש מילואים ולא הייתי בין המתריעים נגד. אני לא גאה בעמדה שלי אז. אולי זה קרה בגלל הקשר העמוק שלי לצה"ל.
"המלחמה האחרונה זכתה להסכמה לאומית כבר בתחילתה, גם בקרב השמאל הציוני. איני נכנס לפרטי המהלכים הצבאיים, חשבתי שתגובה ישראלית הכרחית, שאסור להיכנע לפרובוקציה ולסחיטה המשכפלת את עצמה. זו דילמה מוסרית קשה מנשוא, אבל שחרורם של אסירים - כמו בעסקת ג'בריל שתיזכר לדיראון - מתפרש ככניעה לטרור. ישנו הבדל תהומי בין שחרור אסירי אויב מפעם לפעם כמחווה פוליטית, ובין כניעה לסחיטה. אילו היינו נענים לבקשותיו של אבו מאזן לפני הבחירות לרשות הפלשתינית, ומשחררים אסירים, זה היה מתפרש כרצון טוב כלפיו, ואולי זה היה משפיע על תוצאות הבחירות".
בדיעבד, המלחמה הזאת נראית לך ככישלון?
"ימים יגידו. אש על כוחותינו היתה בכל המלחמות. ברדק ומחסור באספקה היו תמיד. אבל אם יובהר שכוח האו"ם באמת מפריד בינינו לבינם, וממשלת סניורה תצבור כוח ותהיה ריבונית, ואם יופחת כוחו של חיזבאללה - המלחמה תיראה אחרת. ועדיין לא מרפה מאתנו התחושה שחל פיחות בכוחו של צה"ל ככוח מרתיע".
בזמן המלחמה כעסת על חשיפת מידע רב בכלי התקשורת.
"העיתונות שגדלתי עליה היתה לויאלית עד כדי העלמת אמת. זו היתה תקשורת שלא פירסמה דברים מתוך רגש אחריות פטריוטי. התקשורת היום טובה לאין ערוך, היום הכל נחשף תוך שנייה. יחד עם זאת, בזמן המלחמה היו מקרים לא מעטים של חשיפת סודות צבא ומדינה. סודות מ'קודש הקודשים' של הקבינט הביטחוני הודלפו על ידי החברים בו, עוד לפני ההתכנסות של הפורום. אלה דברים שלא ייעשו.
"אני לא היסטוריון", הוא מוסיף, "אבל אני רושם לעצמי: בכל קרבות התנועה ניצחנו, בכל מלחמות ההתשה הובסנו. בצורת הקרב הזאת קשה לנו לעמוד. קשה לנו לפתח את הכישורים של צה"ל נגד גרילה, או נגד הפגנות המוניות ונגד נשים שצועקות בסמטאות העוני והייאוש, ונגד הילדים שאומרים - כמו שקרה לי כשהייתי בעזה בזמן האינתיפאדה הראשונה - 'חייל, תהרוג אותי אבל אל תכה אותי במקל, אני לא כלב'. מאז ששת הימים לא מרפה מאתנו המחלוקת הקשה הנגזרת מעובדת היותנו שולטים בעם אחר. מחלוקת היא דבר מכריע בכל ההוויה שלנו, גם היום".
אם לא נהיה אידיוטים
חלק גדול מחשבון הנפש הלאומי שלו עכשיו עוסק באזרחי ישראל הערבים. "צריך לומר זאת בפתח הימים הנוראים: לא הענקנו להם שותפות אמת. לא פעם גזלנו את כבשת הרש. שמרנו על פער בלתי נסבל ברמות החיים, בחינוך, בכבוד האנושי. ידיד ערבי אמר לי פעם, אל תכניסו אותנו לסיירת מטכ"ל וגם לא לכור בדימונה - אבל ל'מקורות' כן. לחברת החשמל כן. תנו לנוער שלנו מוצא".
הוא נזכר במשפט אחר שאמר לו פעם מכר ערבי מהגליל: "'כשאתם היהודים צריכים להיות נדיבים, אתם קמצנים, וכשאתם צריכים להיות נחושים, אתם סמרטוטים'. כמה הוא צודק. תמיד קיוויתי שנוצרה זהות ערבית-ישראלית. אבל אני חושב שלא ניסחנו באמת ובאומץ את מערכת החובות והזכויות הנגזרת מהזהות הזאת. עם זאת, ישראלים רבים מתקשים לעכל הכרזות כמו זו של שייח ראאד סאלח על ח'ליפות איסלאמית שבירתה ירושלים, או את חזונו החילוני של ח"כ עזמי בשארה על נאצריזם פאן-ערבי שבו גם ישראל משתבצת".
הלוז של הדברים בעיני גורי הוא צדקת הדרך. "אם באים אתי חשבון כבן הדור ההוא, ואומרים לי שמדינת ישראל נולדה בחטא, אני מסרב לקבל את זה. אני שייך לעם הנרדף והמקופח בין העמים. נכון, תוך כדי מלחמה נעשו עוולות, היה חורבן גדול של השכן. הספרות העברית לא עברה לסדר היום על מעשי זוועה. אבל אי אפשר לומר שיסודנו בעוול ואין לנו זכות קיום ריבוני פה.
"שיבת ציון היא אחת התופעות ההיסטוריות הנדירות והמפתיעות בעולם. שיבוא עם אחר, ויוכיח שהיה יותר הגון מאתנו כלפי אויביו. עדיין דעת הקהל הישראלית ברובה מתקוממת על עוולות, התקשורת עוסקת בזה, בית המשפט העליון תובע, החברה שופטת. אבל לשלול מעם את זכות הריבונות שלו משום שהשכן לא מקבל אותו? באיזה מקום בעולם עם מתנה את קיומו בהסכמת שכניו? עמים נלחמים, ואז מגיע רגע שמיצו עד הסוף את קובעת כוס התרעלה, את שפך הדמים. אין שום סיבה הגיונית שהמצב הזה לא יגיע גם לאזור הזה, שהוא ערש התרבויות.
"אני מאמין שיש בכוחנו להגן על עצמנו, אם לא נהיה אידיוטים ולא נירדם בשמירה. ובמקביל כן יש לחתור לפשרה, לאחוות עמים. אני יודע כמה חשובה ההכרה בצדקת הדרך, כי המהלך הזה הוא מהלך מיוסר. אבל אי אפשר לחיות בלי האמונה בעילוי האדם, באחוות העמים ובחברה צודקת יותר".
