המהומות בראמללה, אתמול. הדיווחים לקו בהיתממות שערורייתית
בכל הרצאת מבוא לעיתונאות מלמדים את זה: כלב נשך אדם - לא סיפור; אדם נשך כלב - סיפור. בעיניים ישראליות בעזה אדם נשך כלב - פלשתינאים הורגים פלשתינאים, ולא ישראלים הורגים פלשתינאים כבימים ימימה - וכך עזה הפכה למוקד לתשומת הלב התקשורתית שלנו.
פתאום תריסר הרוגים בעזה הם סיפור שפותח מהדורות, ותמונות אימה ודם מהרצועה הופכים לסחורה עיתונאית חמה. מעולם לא זכו תריסר הרוגים פלשתינאים לסיקור כזה, כבר מזמן לא הראו אצלנו אמבולנסים פלשתינאים פולטים גופות ופצועים. עכשיו מדברים אצלנו על "גדודי מוות" ו"חוליות חיסול", אבל חלילה לא שלנו, אלא אלו של פתח שמאיימים לחסל את מנהיגי חמאס.
העובדה שישראל מחסלת מדי יום כמעט פעילי חמאס והג'יהאד, כמו נשכחה. אפילו על בית ספר שנסגר אתמול במהומות דיווחו לנו, ומתי שמעתם על בתי הספר שישראל הפציצה?
למעלה מ-300 פלשתינאים נהרגו ברצועה בידי צה"ל מאז חטיפת גלעד שליט, ועל רובם בקושי דיווחו לנו בטלוויזיה. במשך חודשים משתולל צה"ל ברצועה, מחסל, מפגיז ומפציץ, ותמונותיה וקולותיה של הרצועה בקושי הגיעו אל המרקע. לרוב תושבי עזה אין חשמל מאז הפציצה ישראל את תחנת הכוח היחידה ברצועה, וזה לא נחשב לסיפור. לא הילדים שנהרגו או נפצעו על לא עוול בכפם, חלקם נותרים משותקים ומונשמים לנצח, לא המצוקה הכלכלית הנוראה, לא ערימות האשפה המתגוללת בגלל שביתות העובדים שלא קיבלו את משכורתיהם בגלל החרם שהטילו ישראל והעולם. עזה לא עניינה אותנו, למרות שאת ההרג וההרס זרע צבא ההגנה לישראל, בשמם של כל צופי הטלוויזיה שלנו.
אתמול הוסר הסגר התקשורתי ולפתע הסתבר שלעזה יש קול, שאפילו מדבר בעברית לא רעה, ומבול דיווחים מפי עיתונאים ופוליטיקאים פלשתינאים שטף את המסך. כל תוכנית אקטואליה מצאה לעצמה את המוחמד-מחמד שלה, שייספר על המתרחש. למה לא ריאיינו אותם קודם, כשישראל הרגה בעזתים? אילו הייתי עיתונאי פלשתינאי, הייתי טורק אחר כבוד את הטלפון למצלצלים מהטלוויזיה: איפה הייתם קודם? אפילו שלומי אלדר נשלף מהנפטלין שכפו עליו עורכיו ושב לדווח מעזה, אחרי שתיקה ארוכה ומתמשכת.
המסרים התקשורתיים מאחורי ההתנהלות המחפירה הזאת שקופים: צפו ב"חיות האדם" הללו, איך הם הורגים את אחיהם; ראו את העם הזה, ערב מלחמת אזרחים, או כבר בעיצומה, וחישבו, האם איתו נעשה שלום? המסקנה, כרגיל: אין פרטנר. אבל גם בסערה התקשורתית אתמול לא עלו השאלות האמיתיות: מה גרם למהומת הדמים ומה חלקה של ישראל. מיליון וחצי תושבים כלואים בכלא ענק, רובם ללא הכנסה, על סף רעב, חסרי ישע מול התקפות ישראליות אכזריות מהים, מהאוויר ומהיבשה, וממשלתם חסרת אונים, בעיקר בגלל החרם שנאסר עליה, לאחר שנבחרה בבחירות דמוקרטיות. הדיווחים אתמול לקו בהיתממות שערורייתית.
השרים עמיר פרץ ובנימין בן-אליעזר ומקהלת הפרשנים הדגישו שמדובר בעניין פנים-פלשתיני. האומנם? אף אחד לא שאל על אחריותה של ישראל לעניין ה"פנימי" הזה. ומה חשבנו שיקרה בעזה הכלואה והמדממת? ישראל ערכה ניסוי בבני אדם, ללא אישור "ועדת הלסינקי העליונה". היא כלאה מאות אלפי תושבים בכלוב, הרעיבה והפציצה אותם, ועכשיו הבה ונראה מה קרה להם. תכנית הריאליטי המזוויעה הזאת הצליחה בדיוק כמשוער, והדבר הצפוי ביותר קרה: האסירים החלו להרוג אלו באלו. אלא שבטלוויזיה לא סיפרו לנו על הניסוי, אלא רק על תוצאותיו.
