אמא מתגעגעת למלים, מאת דודו בוסי, הוצאת כתר, 2006, 264 עמודים
דודו בוסי. מחכה לקול העמוק שלו
אני רוצה להתייחס ברצינות לדודו בוסי, לאהוב את היצירה שלו, את הכתיבה, את הדמויות, הקומפוזיציה, האומנות הקדומה הזאת שהוא בוחר להשתמש בה. אני רוצה להתייחס אליו ברצינות תהומית. להיקרע על זה, להתרגש. אני רוצה לשלוח לו מייל, לומר לו יישר כוח, לכתוב כתבה מעודדת במוסף.
אז אני משתמש בשיטה ישנה שלי. הולך לחנות, אורז ספר למתנה עם פתק החלפה, קורא במהירות, וחוזר אחרי כמה ימים להחליף באחר. הנה, כך אני הופך חנות פרטית לספרייה ציבורית, ורומאן חדש שיצא - לדו-כיווני. ואני רוצה לאהוב אותו. בי נשבעתי.
אבל אז מופיע הקול המשונה הזה. המצמרר. המביך. הקול הזה ששם לו למטרה להיות מביך בכוונה, מביך להכעיס. הקול הזה שמשמיע לך מין אתה כללי ושמפקיע ממך כל אני פרטי. שמצייר את גבולות האישיות שלך כמו היית שטח כבוש שממפה אותך, שבוקעת ממנו נחיתות אין סוף, שדרכו נפערת בושת נצח. הקול המזרחי. ובאמת, אין מי שיבין את המבוכה הגדולה. חי"ת, עי"ן, רי"ש מתגלגלות בחלל, זעם כהה מקבל תאוצה ומחפש דבר מה להתנפץ עליו, הטחת אשמה. והנה הוא, במלוא הדרו, הקול המזרחי. הנה היא, חדה כמו עלבון, האצבע המאשימה. אני כמעט הופך אלים. צ'רלי ביטון, יוסי יונה, אריה דרעי, דודו בוסי. ערפדים הדואגים לפצע שידמם לעד, שיוכלו למצוץ ממנו תדיר. פנתרי השעה. הם יגאלו אותנו מהקיום העלוב, הם יוסיפו כבוד לעדה.
ואני רוצה לקבור את עצמי מרוב בושה. להתאיין. לשכוח מנין באתי, לדעת לאן אני לא הולך. כי שוב קופץ עליך תרנגול הכפרות המטופש הזה. שוב אתה מזרחי דפוק שמגמגם זהות. לעזאזל עם הזהות הפלקטית הזאת, לעזאזל עם מכירת החיסול הזאת של כבוד עצמי. תנו לי מוצרט, תנו לי גפילטע פיש. רק קחו ממני את המועקה הטפילה הזאת.
באמת, אני רוצה לאהוב את הרומאן של דודו בוסי. להתגעגע למלים, להתפעל מהקול הצעיר, להתנער ממעט בושה שאולי עוד נשארה בי מאי-אז כשהבנתי שלא אהיה טייס, ואבא אמר, אם היית שוורץ היו מקבלים אותך. אבל אני מתמלא מבוכה. מבוכה גדולה גם נוכח המשפט הזה שכתבתי. אני מסרב לקבל את האווירה המזויפת שמופיעה ברומאן, מסרב להאמין שיש מי שמוכן לזה. לפעמים אני מסרב להאמין שאני קורא את זה בכלל. אבל לאנשים כמו בוסי תמיד יש לי עוד צ'אנס. אליהם אני בא עם מקדמה ארוכה. בכל זאת, מזרחי.
יותר משהתאכזבתי, כעסתי. חשבתי שאפשר יותר טוב עם החומרים הקיימים. חשבתי שהעורך עשה לו עוול, שההוצאה מעלה בתפקידה, שעובדיה, ערס עם אג'נדה כמו שבוסי קורא לו, יכול להיות דמות מעניינת יותר מאשר ערימה של סטריאוטיפים דחוקים חסרי נחת בתוך דפים כתובים בהתאמצות יתר, התאמצות שנגלית לקורא יותר כמו אוזלת יד. חשבתי שבנושאים רגישים גם הכתיבה צריכה להיות כזאת, ושהכותב מסתתר מאחורי דמויות מפוחדות במקום לחצוב אותן ומהן. חשבתי שאולי אקבל הפעם יותר מאשר אשמת הממסד ובגין לשלטון, יותר מילד המתבייש בהוריו הפרמיטיוויים עם השמות הערביים, יותר מלא הכניסו אותי, בגלל מוצאי, למועדון בילויים, ויותר מבקבוק עארק בקפה השכונתי. או אולי חשבתי שאקבל פחות, פחות מהחוצפה המבישה הזאת.
דודו בוסי קיבל פרסים. הוא קיבל אהדה ביקורתית וחיבוק ממסד, הוא נכנס לקאנון, הוא רב מכר. כל מה שחלם עליו, כל מה שחולם עליו כל מי שאי פעם לחץ על מקלדת. אבל אפשר, ולדעתי צריך, להבין את ההתקבלות הזאת כלא יותר מאשר אפליה מתקנת, שרק מנציחה את מה שבוסי כביכול יוצא נגדו. שאם לא כן, הרי זו פשיטת רגל של הספרות.
אני רוצה לאהוב את דודו בוסי. את מה שטמון בו. אני רוצה לקרוא ולאהוב, ולהרגיש. ואני יודע, הוא יוכל לרכוב על הסוס הזה לזמן מה ואז ייעצר; אם לא הוא, אז הסוס. אם לא היום אז מחר. הוא ייעצר ויחשוב, ואולי ינסה למצוא בעצמו את ה"קול" הפנימי, העמוק, האמיתי, שלא מייצג שום ציבור, שלא מתחבא מאחורי התפאורה ומותיר את הבימה ריקה ממופע, הקול שמבעד לנביחה שכולם מצפים לה, הקול שמעבר לכשכוש בזנב. אז, אני משוכנע, אוהב לקרוא רומאן שלו.
בשיטה הישנה שלי לא אשתמש הפעם. את הרומאן של דודו בוסי "אמא מתגעגעת למלים" לא אחזיר. בשום אופן לא. שיישאר כאן אצלי. שיהיה עותק אחד פחות מהמבוכה הזאת שלי בחנות הספרים, שאוכל להראות את הפנים ברחוב.
