השינוי הנכון לישראל הוא הקמת ישות מדינית אחת ממערב לירדן
לא לחינם היה דוד בן-גוריון חוזר ומכריז בשנות חייו האחרונות כי "מדינת ישראל עדיין לא קמה". בדבריו אלה ספק אם שיער את כל העתיד להשתמע ולהתחייב מהם ברבות הימים. כיום, מכל מקום, נראה כי שומה עלינו להיחלץ ולבנות לנו ולבנינו, סוף-סוף, מדינה שעשויה לקבל את כל יושביה כבנים ואת כל בניה כאזרחים. אם תרצו: את הרפובליקה השנייה של ישראל.
מדובר בשינוי מרחיק לכת במבנה המוסדי הכולל. מדובר בכינון מבנה מוסדי-מדיני המאגד את כל מערב-הירדן כולו, המבטיח את שלום הארץ כולה ומבצר את אחדותה הטריטוריאלית, המשקית והמינהלית, תוך כדי מתן ביטוי אוטונומי לחבליה השונים וקידום פיתוחם הפיזי, הכלכלי והתרבותי האוטונומי.
מדובר, מצד ישראל, בהחלפת משטר פרלמנטרי-קואליציוני נכה, כושל ומכשיל, במשטר נשיאותי, המבוסס בעיקרו על הדגם של ארצות הברית, כולל חלוקת הטריטוריה לחטיבות (מחוזות, או חבלים) בעלות ממשל עצמי ו"מושלים" משלהן; כולל קונגרס המייצג כוחות פוליטיים כלל-ארציים וסנאט המייצג בראש ובראשונה יחידות משנה טריטוריאליות; כולל בית משפט עליון הפוסק ומכריע בסוגיות תחוקתיות עקרוניות; כולל נשיא חזק, בעל סמכויות הולמות, העומד בראש המפלגה המנצחת בבחירות הכלליות ובוחר לקבינט שלו אישים כלבבו או כחפצו; וכולל תחוקה כתובה למדינה כולה.
הרעיון המנחה הוא רעיון של אחדות מתוך ריבוי (ככתוב במלים לטיניות על שטר הדולר האמריקאי), של ריכוז סמכויות בדרג ה"גג" וביזור סמכויות בדרג ה"תשתית", וזאת בהיקף כל-ארצי. במסגרת זו של משטר נשיאותי-פדרלי, מבוסס על תחוקה כתובה, אפשר לחזות מארג של כמה חבלים אוטונומיים, בתוספת מחוז הבירה, מחוז ירושלים, כחטיבה מינהלית-מוניציפלית בפני עצמה בתוך המבנה הפדרלי (דוגמת "מחוז קולומביה" בארצות הברית, או כדוגמת המחוז הפדרלי של בואנוס איירס בארגנטינה).
ההיסטוריון האמריקאי הנרי אדאמס, כשהוא מתאר בהתפתחותה המדינית של ארצות הברית פרשת דרכים דומה לזו שבפניה אנו עומדים כיום, מדבר על קו הגבול בין שני עולמות: "אחד מת, ואחד שאין בו כוח להיוולד". דומה לכך התמונה שמעלה המשורר שאול טשרניחובסקי במלים: "בעומדי בין החי ובין הגוסס כבר". על קו גבול מעין זה עומדים גם אנו, כמדינה וכחברה, דוברי עברית כדוברי ערבית. משני עבריו של גבול-חומות, גבול-דמים.
הדגם המוצע לתקנתה ולהפיכתה של המציאות עקובת-הדמים שבה אנו שרויים הוא אמנם דגם מהפכני, אך אין הוא נושא עומס של אידיאולוגיה. אין הוא גורר אחריו שובל ארוך של ניסוחים פרוגרמטיים. אין הוא רווי יגון-עולם, כשם שאינו מתיימר לבשר את ביאתו של משיח כלשהו. הוא מבוסס על התבוננות בהתפתחות ההיסטורית בפינת-עולם זו שלנו, על אבחון הליקויים המושרשים ב"מצב הישראלי". על הפקת לקחים מניסיון זמננו ומקומותינו, כמו גם מניסיונם ההיסטורי של זמנים אחרים ומקומות אחרים, ועל אמונה באפשרותו של פתרון מעשי-תכליתי לבעיות-המפתח של קיום משותף - לא "דו-קיום" מתחסד, אלא "חד-קיום" - כישות מדינית-לאומית-טריטוריאלית אחת.
אמונה זו כשלעצמה אכן יש בה מידה של אופטימיות, המתבטאת אולי בעצם ההתייחסות אל המבנה המחודש, האחר של ישראל, לא כאל איזה "בית שלישי" - מושג שהוא גופו עמוס מטען מיתי-תיאולוגי-אסכטולוגי ומקפל בתוכו ציפייה לחורבן בחינת גזירת-גורל נחרצת - אלא בפשטות כאל רפובליקה, הלא היא הרפובליקה השנייה של ישראל.
מימוש הרפובליקה החדשה הזאת אינו עניין למחטף, אינו עניין לניצול הזדמנות פרלמנטרית רגעית במבנה קואליציוני מסואב. כנגד זה הוא מחייב התארגנות פוליטית חדשה והתלכדותה של הנהגה חדשה, מנותקת מהממסד הפוליטי הקיים, משוחררת מכל זיקה למפלגות הקיימות, חדורת רגש פטריוטי, תודעה ציבורית ותחושת שליחות, מאמינה בכושר ההתנערות של החברה הישראלית ושל מקבילותיה "מעבר לקו-התפר".
הנהגה מעין זו יהיה לה סיכוי להעמיד מכנה משותף רחב ביותר לציבורים שלמים שנקעה נפשם מהמסגרות הרעיוניות והפוליטיות הקיימות, לרבות אלה המתגדרות בקנאות משיחית ו/או בגבורת מתאבדים רצחנית, נואשת. הנהגה כזאת תוכל לגבש מחנה אזרחים בני כל העדות, הדתות והשכבות, שיירש ויוריש את המשטר הקואליציוני הנבאש והכושל, המסוכסך והמסכסך, על כל מפלגותיו ופלגותיו, כדי להצעיד את הארץ כולה, על כל יושביה, על כל בניה-אזרחיה, אל מרחבים בל ישוערו של אחווה, שגשוג וגדולה. רק מחנה כזה יוכל לשאת עמו סיכוי ממשי לפיוס הרה-עתידות בין כוחות יריבים, עמוסי מורשת-איבה-וסתגרנות, הנאבקים על ארץ המריבה שלנו. עצם הופעתו יהיה בה כדי לחדש תקווה ואמונה בלב רבים וטובים - בין מיושבי הארץ ובין מעוזביה ובין מאוהביה-במרחקים - ולעודדם לפעולה משותפת של יצירה, מאבק והתחדשות.
אך בל נשכח: סיום של שלום למאבק על ארץ מריבה זו שלנו, כמו גם המפתח לשלום באזור כולו, תלוי קודם כל, ובמידה מכרעת, בישראל, ולו אך משום שהיא כאן הכוח הראשון במעלה. ותנאי של אמת לשלום-אמת, שלום הפותח חלונות, דלתות ולבבות, בין בתחומיה של ארץ ישראל ובין בתחומי האזור, הוא שינוי יסודי גמור בערכיה הלאומיים. אם תרצו: טעינת המצברים מחדש. ואם תרצו: החלפת תוכנה. ואולי מוטב לומר: עיתוק הקרונות מפסים של ערכי דת, עדה וגזע אל פסים של ערכי לאום, מולדת ואזרחות.
כי שלום אמיתי, רחב ופתוח באזורנו האינטימי, לא ייתכן אלא במעגלות השלום העברי. שלום שישקף את הדה-אידיאולוגיזציה של ההוויה הישראלית, שיפקיע ממנה את אופיה האידיאוקרטי וישחרר אותה מהמשכנתא הדתית, מהכפיפות למורשת ש"עבר זמנה ובטל קורבנה" ולצווים ששוב "אינם רלוונטיים".
בחשבון אחרון יתברר כי הוא היחיד שכדאי לא רק לחלום עליו, לא רק לטרוח בשבילו, אלא גם להיאבק עליו.
אמת, הדרך מעורפלת. וככל דרך חדשה, גם רצופת-נעלמים. אבל פגעי ההווה ונגעיו מחוורים כל צורכם. וקולם של אתגרי העתיד מנסר והולך. ונקודת ההתחלה כמו גם תוואי המסילה ברורים כל צורכם למי שלבו עמו לקום ולהתחיל ללכת.
