אוטוביוגרפיה של משורר שהחיים חשובים לו יותר מהשירה
מאת מעין הראל
כשהוא בן יותר מ-80, החליט המשורר טוביה ריבנר לפרסם אוטוביוגרפיה בפרוזה, "חיים ארוכים קצרים", הכוללת וריאציה שונה על חומרים המוכרים לקוראי שירתו
טוביה ריבנר
חיים ארוכים קצרים טוביה ריבנר. הוצאת קשב לשירה, 158 עמ', לא צוין מחיר
"שירה איננה חביבת הקהל/ מחוץ לבתי הקברות, מי צריך אותה בכלל/ הקהל אוהב את הפרוזה/ אומרת הדודה רוזה"; כך כתב טוביה ריבנר באחד השירים הקצרצרים, המרים, בספרו "חרוזי ילדים קלוקלים ואחרים" (הוצאת צבעונים, 2004). האם הייאוש מן הקשב אל השירה הוא שהביא אותו, לראשונה בחייו, כשהוא כבן יותר מ-80, לפרסם ספר אוטוביוגרפי בפרוזה? האם הכתיבה בשורות ארוכות היא מעין השלמה? על אף שחשש כזה מתגנב אל הלב עם הקריאה ב"חיים ארוכים קצרים", הרי שכבר בעמודיו הראשונים של הספר מתברר שמבחינות רבות יש כאן מעין המשך או וריאציה שונה על חומרים המוכרים לקוראי שירתו של ריבנר, בעיקר מקבצי שיריו האחרונים: שיבה אל בית הילדות, אל הגלויות מארצות העולם השונות, אל "הימים הגדולים של המאה", ולא פחות מכך אל הביקורת הגלויה והקשה על המתרחש כאן ועכשיו.
אלא שהפעם הדברים סדורים בנראטיב אוטוביוגרפי; סיפור חיים שראשיתו בעלייתו של ריבנר ארצה ב-1941 וסיומו בהרהורים על המוות. אך האמנם "סיפור חיים"? כבר העמודים הראשונים של הספר מחייבים הטלת ספק בכך, שכן תחת תיאור קוהרנטי, רציף, תרפויטי, של "סיפור חיים" מן ההתחלה אל הסוף, יש לפנינו טקסט "נע ונד", מן ההווה אל העבר, מתיאורי הילדות בסלובקיה למעין "פרקי יומן" נטולי תאריכים מן המציאות הישראלית העכשווית. מבחינות רבות זהו אנטי סיפור: טקסט קטוע, משובש, פרגמנטרי, המערער רבות מהמוסכמות הספרותיות של כתיבה אוטוביוגרפית. ריבנר עצמו מודע לכך היטב: "הזיכרון מנכיח, והוא בועט בשיטתיות, איננו מכיר בשום כרונולוגיה. הוא קופץ קדימה ואחורה כחפצו. כך כתוב הספר הזה" (עמ' 156). במקום אחר הוא מעלה על נס את הפרגמנטריות, המביעה "את הבלתי ניתן להבעה" (עמ' 105). אולי משום כך מעניין לראות דווקא מה לא נמצא בספר הזה.
ראשית, מעבר לחוסר הניסיון "להשליט סדר" בזרימת הזיכרון, זוהי אינה "אוטוביוגרפיה ספרותית" מובהקת או "סיפור הקדשתו" של ריבנר למשורר (עברי?), בשונה מטקסטים אוטוביוגרפיים של יוצרים אחרים בני דורו. על אף שהעיסוק בשירה, במקורותיה האפשריים ובמקורות השפעתה מבצבץ מדי פעם מתוך השורות, הרי שכפי שמודה ריבנר, בצניעות ובכנות נדירה: "החיים היו חשובים לי מהשירה" (עמ' 119). ואכן, הספר מתבונן בעיקר במאורעות החיים. קורות חייו של ריבנר, כפי שהן הולכות ונחשפות מן הספר, שזורות בכאב אינסופי: רצח משפחתו בשואה, מות אשתו הראשונה בתאונת דרכים, מות חבריו הקרובים, היעלמות בנו הצעיר, הגעגועים לילדיו שבחרו שלא לחיות בארץ.
לא אחת עולות תחושות של "אשמת הניצול", שהצליח "לעבור בין הטיפות". אחד משיריו המאוחרים של ריבנר נקרא "הערות שוליים למסה על איוב" ("כמעט שיחה", עמ' 41), ולרגעים נדמה כאילו הספר שלפנינו אינו אלא אותה "מסה על איוב". ולמרות זאת, ריבנר פורש את מאורעות הכאב הללו באיפוק, בזהירות, לעתים כמעט בהשלמה. הוא יוצא מגדרו דווקא ברגעים שבהם הוא מציג כתב אשמה פוליטי מאוד, חריף וזועם, על המתרחש במדינה בשנים האחרונות: "אנחנו, שמאז ימי קדם לא היתה לנו מדינה, הענקנו לה מידה רבה של קדושה שאינה מגיעה לה, הפכנו אותה כמעט לפטיש והיא עומדת הרחק מעל כל צו מוסרי (...) זאת מדינה שסוגדים בה למולך, לאלי השאול (...) יצא לה שם כסוחרת-נשק, סוחרת-נשים ומלבינת הון, מתאכזרת לאזרחיה החלשים, לזקניה, לחוליה, לנכיה, לענייה (עמ' 17-18).
סיפור חייו של ריבנר סובב אולי יותר מכל סביב הפרדוקס הזה, של שייכות ואי השתייכות - של מי שמגדיר את החרמת רכושם של הילדים מאירופה בקיבוץ כ"מעשי גניבה ברורים" (עמ' 52) - אך חי בקיבוץ עד עצם היום הזה; שאת מלחמת 1948 וקום המדינה מתאר דרך המעשה ברצח של זקן ערבי שחיפש את גמלו, ומצהיר כי "לא חשתי את גודל השעה, את הפעימה ההיסטורית" (עמ' 16) - אך עם זאת דחה לאורך חייו הצעות רבות להתגורר לצמיתות במקומות שונים בעולם; של מי שרכש לעצמו את ההיכרות המעמיקה עם הספרות הגרמנית דווקא בארץ; של מי שמתרפק על הנופים הירוקים של אירופה, אך נשאר בתוך האור הלבן של עמק יזרעאל.
התחושה הזאת עולה גם מן המעברים המרחביים הרבים בעלילת חייו של ריבנר - מאירופה לישראל, דרך החיים בארה"ב ובציריך, ועד למסע להודו ולנפאל בעקבות בנו עידן. לא פחות מכך היא מורגשת ביחס לשפה: ריבנר מתאר כיצד העדיף לכתוב גרמנית במשך שנים רבות. את העברית הוא רואה כ"שפה קשה, חמורת סבר" (עמ' 59). "עד היום", כותב מי שפירסם מאז שנות ה-50 יותר מעשרה ספרי שירה בעברית בהירה ומדויקת, "אני קורא עברית כמו תלמיד כיתה א' ומהגה כל מלה בקול פנימי, כי אני צריך לשמוע את צלילה, וזאת, מן הסתם, קריאה אטית מאוד" (עמ' 92). גם דמויות הסופרים והמשוררים שחייהם נגעו באלה של ריבנר לאורך השנים, המתוארות בספר באופן נדיר באנושיותו, הן דמויות של מהגרים בני כמה מולדות: וורנר קראפט ולודוויג שטראוס, שלא חדלו לכתוב גרמנית גם בארץ; לאה גולדברג שהעריצה את "תרבות מערב אירופה" (עמ' 67) בירושלים; ועגנון, הנושא את עולמו בלבו.
לספר הזה יש בעיניי חשיבות נוספת. ראשית, באפשרות שמעניקה דווקא הפרוזה האישית הזאת לפגישה מחודשת עם שירתו של ריבנר, ועם המלים הצלולות שכתב לאורך כל חייו. בעמ' 113 הוא מבקש כך: "הייתי רוצה שיוכרו בי 65 שנות חיי בארץ". נדמה לי שגם שירתו של ריבנר, שלרוב לא קיבלה את ההכרה הראויה, חשוב שתזכה לה, אולי עכשיו, אולי כך. אבל יותר מזה, הקריאה מחדש ביצירת ריבנר יכולה לפתוח פתח להתבוננות מרעננת במה שאנו מכנים "דור המדינה" בשירה העברית, אותו דור של משוררי ה"אני", שכמה מדמויות היוצרים המרכזיות בו ניהלו דווקא יחסים קרובים עם ה"לאומי" (כפי שהראתה לאחרונה חוקרת הספרות חמוטל צמיר). יוצרים אחרים, כדן פגיס, חברו הקרוב של ריבנר, ואחרים, נדחקו לא אחת אל הנישה של "משוררי/סופרי שואה", או שנשכחו. נדמה שאולי עכשיו הזמן לנסות ולהציע תיאורים אחרים, להתבונן גם במי שנדחקו אל שולי הדור, ייתכן שגם בגלל העמדות הפרדוקסליות הגלויות שהם מציעים, בתוכן ובפואטיקה של יצירתם.
טוביה ריבנר
המשורר טוביה ריבנר נולד בסלובקיה בשנת 1924 והגיע לישראל ב-1941. בין ספריו בעברית: "האש והאבן" (1957); "שירים למצא עת" (1961); "כל עוד" (1967); "שירים מאוחרים" (1999) ועוד. הוא גם מפרסם ספרי שירה בגרמנית וחבר באקדמיה הגרמנית ללשון ולספרות
