אי מתן פיצוי לנפגע תאונה בדמות תשלום על שירותי ליווי - מבורך
מתי יש לקבל מציאות קיימת, ומתי יש לעמוד נגד אותה מציאות ולתבוע בקול אמיץ את שינויה? בית המשפט העליון פירסם באחרונה החלטה בעלת משמעות נורמטיווית מיוחדת, בנוגע לתביעתו של נפגע תאונת דרכים לפיצויים בגין נזקי התאונה.
כמקובל בתביעות מסוג זה, על הנפגע לפרט את הנזקים ולציין את הסכום הנדרש כדי להשיב את המצב לקדמותו, עד כמה שכסף מאפשר זאת. תביעות שכאלה מציינות "נזקים ממוניים", שאפשר להעריכם בכסף (לדוגמה אובדן השתכרות והוצאות רפואיות), ו"נזקים לא-ממוניים", הכוללים כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים, ויש הסבורים שגם אובדן הנאות חיים.
בתביעתו טען הנפגע, בין היתר, לזכות לפיצוי בשל פגיעה בתפקודו המיני, והזדקקותו לשירותי מכון ליווי. בית המשפט המחוזי בתל אביב, בהתבסס על העיקרון של השבת המצב לקדמותו, הכיר (כפי שבתי משפט מחוזיים הכירו גם בעבר) בזכותו לפיצוי ממוני לצורך ביקור שבועי במכון ליווי, אך בית המשפט העליון ביטל סוג פיצוי שכזה.
השופט אליעזר ריבלין קבע, כי בקשה לתשלום בעבור שירותי ליווי אינה יכולה להיות מנותקת מההוויה של שירות שכזה, קרי תופעת הזנות בישראל. מן המפורסמות הוא, נקבע בפסק הדין, כי תעשיית הזנות בישראל מתבססת על ניצול מחפיר, התעללות פיסית ונפשית, ולא אחת גם על סחר בבני אדם. בישראל בפרט הבעיה חמורה, לאור מיקומה הגבוה ברשימת המדינות שבהם קיים סחר בנשים לצורכי זנות. בקשה למימון שירות הניתן תוך עבירה על החוק (עבירות קשות הכוללות ניצול קטינים לזנות, סחר בבני אדם, סרסרות למעשי זנות ועבירות נוספות) בהתבסס על העיקרון של הזכות להשבת המצב לקדמותו איננה יכולה לעמוד בתנאי "תקנת הציבור", כפי שזו נתפשת בחברה הישראלית, כמדינה יהודית ודמוקרטית. פיצוי המניח מציאות בלתי ראויה אך קיימת, למעשה מנציח אותה, ולכך יש להתנגד. כל פירוש אחר יכשיר למעשה מצב שבו המערכת המשפטית דוברת בשני קולות.
ההכרעה העקרונית הזו משליכה כמובן לתחומים נוספים, למשל מימון ניתוחי השתלות איברים, המתקשר לסחר באנשים ובאיברים. כיום קופות החולים ו/או גופים מבטחים נושאים בנטל מימון השתלות איברים המתבצעות במדינות זרות, בשל מחסור באיברים להשתלה. ברם, מספר גדל והולך של ישראלים זוכים לאיברים המושגים תוך הפרה בוטה ונמשכת של זכויות אדם. עדויות למכביר (דו"חות של ארגוני רופאים בארה"ב ושל ארגוני זכויות אדם באירופה) הצטברו בשנים האחרונות על מחנות כפייה ו"חוות איברים" בסין, שבהם מוצאים איברים מנידונים למוות וממתנגדי המשטר, לעתים אף בעודם חיים, וללא הסכמתם.
ברור כי התנהלות שכזו איננה עולה בקנה אחד עם עקרונות בסיסיים של זכויות אדם, וחייבת להיפסק. מצוקתם של הנזקקים לאיברים חייבת להיפתר, אך לא על ידי "פירוקם" של מתנגדי משטר או גנבי מכוניות בסין, וחובה עלינו להפסיק את עצימת העיניים וההשלמה לנוכח המתרחש.
ד"ר סיגל הוא רופא ומשפטן במרכז למשפט רפואי וביואתיקה של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו
