איוולת, ריקנות, פטפטנות בלתי נלאית והנורא מכל - שיעמום - אלה החוויות הצפויות לקוראים בספרה של תמי שמש-קריץ "הטנגו המטורף שלי"
הטנגו המטורף שלי, מאת תמי שמש-קריץ, הוצאת מודן, 2006, 250 עמודים
איוולת, ריקנות, פטפטנות בלתי נלאית והנורא מכל - שיעמום - אלה החוויות הצפויות לקוראים בספרה של תמי שמש-קריץ "הטנגו המטורף שלי". גיבורת הספר, מיכאלה חלף, משמשת עורכת בהוצאת ספרים, ובעת שהעלילה נפתחת היא עוסקת בעריכתו של ספר שכתבה מור בן כספית, דוקטורנטית לספרות, על זוג סופרים, בעל ואשה, שהצלחתה הספרותית גדולה מהצלחתו ושבעקבות מריבה טלוויזיונית החליטו להתחלף: על הספר הבא שהוא יכתוב תהיה היא חתומה ולהפך. הספר שהיא כותבת עוסק בזוג בירח דבש בפאריס, שבמקום ירח דבש יש להם ירח חומץ.
נתחיל בעלילה, אף שאין בה ולא כלום. המחברת מנסה לתבל את חוסר העלילה במיני תבלין: פעם הגיבורה שלה תופסת זיון צדדי עם בחור שרוצה להוציא ספר, ופעם אחת מגיבורות המשנה נוסעת לתאילנד ומנהלת שם רומאן, הפעם אפלטוני, עם צלם שהיא פוגשת במטוס. אבל אין ביכולתם של הרומאנים הללו להפיח חיים בחוסר העלילה שלפנינו, ושום תחבולה לא תועיל.
גם דמויות אין בספר. כל הדמויות הנשיות מדברות באותו קול עילג: הן מביאות ילדים, אינן יודעות את ההבדל בין כמות למספר, מה שלא מפריע להן ללעוג לשגיאות העברית של אחרים, כמו למשל לאלה של הקונה שביקש ספר של הארי פוטר בחנות ספרים. בעיקר הן מקיימות יחסים תימטיים הדוקים עם הגיבורה הראשית: הן מפלרטטות עם אותם בחורים, לובשות אותם בגדים, עסוקות בשאלת המשקל שלהן ומדגישות את התמוטטות עולמן לנוכח עלייתו ("מיהרתי לספר שיש לי שני ילדים ושאני בהריון, שלא יחשוב שאני סתם דבה", מתפייטת אחת מהן, עמ' 248). אחרי שהקורא מפסיק להבדיל ביניהן נותר לו להבין שכל הדמויות הללו הן בבושקות ספרותיות, אשר כולן העתקים מוקטנים של מי שחשוב באמת בספר הזה: המחברת, ותאומתה המספרת. האומנם גם בהוצאת "מודן" חשו בדמיון בין הדמויות ולכן הדפיסו את דברי המספרת באות שונה מהאות שהודפסו דברי גיבורות המשנה?
בהעדר עלילה ודמויות, וגם העדרו של משהו חשוב להגיד, מתמסרת שמש-קריץ לברברת חסרת מעצורים, שחלקה בנויה מדיווחים על אירועים בחיי המספרת וחלקה מניתוח הדיווחים הללו: כתוצאה מכך הקריאה בספר דומה לקריאה ביומנה של מתבגרת. שמש-קריץ מספרת לקורא הכל וגם מסבירה כל דבר: עם מי מחברותיה היא נפגשת, למה, כמה, מתי ואיך. עם מי מהן היא שותה קפה וכמה פעמים במהלך הבילוי קמה אותה חברה ללכת לשירותים ומדוע, כמה זמן מבלה כל אחד מילדיה בבית השימוש ("מנהגו לחרבן בנחת היה עשוי להתחבב עלי, אבל כמי שנצטוותה לחכות בחוץ, האטיות הזאת הרגיזה אותי", עמ' 169), מה יחסיה עם חברתה האחת לעומת עם חברתה האחרת ("שחר, פילגשי, נדחקה למקום השני, לא לפני שהבהירה שלהיות סקנד בסט (שחר אהבה לשבץ מלים באנגלית) זה משהו שלא הולם אותה", עמ' 160). כל המלל הבלתי פוסק הזה מתובל בפתגמים בערבית, שהקשרם לא תמיד ברור לקורא.
לא רק זה: לשמש-קריץ חשוב שהקורא יידע אילו ספרים קראה בחייה ולכן היא טורחת לצטט אותם, לספר את עלילתם, להסיק מהם מסקנות, להשליך אותן על חייה, להעלות זיכרונות מבית אביה, כמו למשל מנהגם המשפחתי לחטט באף במקהלה מתוזמרת היטב. במהלך הקריאה חש הקורא כאילו התיישב באוטובוס ליד טרחן בלתי נלאה, שמספר לו סיפורים על אנשים שאינו מכיר ושאחרי הנסיעה הזאת הוא גם מקווה שלא להכירם בעתיד. מאחר שהספר מכיל 250 עמודים, מדובר בסיוט בסדר גודל של נסיעה מתל-אביב לסן פרנסיסקו.
ספרות קלה במיטבה יכולה להיות חוויה משובבת נפש, משהו להתנחם בו מתלאות היום והחיים, אבל "הטנגו המטורף שלי" הוא ספר שמוציא שם רע לז'אנר.
