הפגז הראשון שהתפוצץ באמצע הבית העלה ענן גדול של אבק ועשן. ההורים והאחים הגדולים גיששו בעלטה שנפלה עליהם עם אור בוקר, חיפשו אחר הילדים הקטנים, לבדוק אם מישהו נפגע, לתפוס אותם, להחזיק אותם, לנוס יחד למטה, לרחוב. זאהר, בת 33 - השוכבת עכשיו פצועה בבית החולים בבית חנון, מאחוריה ניתוח אחד בבטנה להוצאת חלקי פגז והיא מחכה לניתוח שני ברגלה - עוד היתה בריאה ושלמה אחרי הפגז הראשון. גם בנה סעד, בן התשע, היה עדיין בחיים. הם גרים בקומה הראשונה של הבית, באגף המזרחי. היא רצה אליו, הוא ישן מתחת לחלון, אור חדר מבעד לענן האבק והעשן, והיא יכלה לראות שהשמיכה מכוסה כולה בשברי זכוכית. היא הסירה את השמיכה וראתה אותו מכונף ורועד בכל גופו. "לא נפצעת", היא אמרה בהקלה, וזירזה אותו, כמו את ילדיה האחרים - מאי, רמי ופאדי - לרוץ למטה.
מאי בת ה-14 עזרה לה למצוא את המנדיל (כיסוי הראש), החצאית ואת המכנסיים ולהתלבש, את המנדיל היא עוד לא הספיקה ללבוש, היא אחזה בתינוקת מהא בת החמישה חודשים ורצה למטה, לסמטה הקטנה. היא עוד הספיקה לתת את מהא לאחת מגיסותיה, שתחזיק אותה בעודה מכסה את ראשה במנדיל, ופגז שני נחת והתפוצץ בצד המזרחי של הבית. האם בנה סעד נהרג מהפגז הזה או מהפגז השלישי, שהתפוצץ גם הוא אל תוך אמצע הבית? היא לא זוכרת. היא עצמה נפגעה מהפגז הרביעי, שהתפוצץ במרפסת.
היא רכנה, עדיין בריאה ושלמה, ליד בנה סעד, ששכב זרוק בין שאר גופות ההרוגים והפצועים. שאר בני המשפחה רצו כמה שניות קודם לכן לרחוב בבהלה, כדי לא להישאר בבניין, אחרי שפגז אחד כבר התפוצץ בתוכו. היא רצה לרחוב וצעקה הצילו. היא חזרה לסעד וניסתה להנשים אותו, להעיר אותו, ואז היכה הפגז הרביעי. בהתחלה לא הרגישה שנפצעה, שהיא שותתת דם, שרגלה כולה קרעי בשר, קרועה עד העצם, היא לא הרגישה שכואב לה. היא ישבה בין הגופות והפצועים וניסתה להחיות את בנה. בנה השני פאדי נפצע. היא לא יודעת מאיזה פגז. בנה השלישי ראמי ברח מהפגזים. הוא רץ לגינה של בית השכן והדוד, הרופא חוסיין עתאמנה, והפגז השישי רדף אחריו ונחת שם. ראמי המשיך משם לרחוב, ליד בית הדוד, הרופא אשרף עתאמנה ואשתו הרופאה ופא, והפגז השביעי רדף אחריו עד לשם והתפוצץ.
"רגלינו אש"
"כאילו שיש לפגזים עיניים, לאן שברחנו מהם, הם רדפו אחרינו", אמרה תהאני, שבנה מחמוד בן ה-12 נהרג מהפגז השני. "התעוררנו מהפגז הראשון. אספתי את הילדים. הילד שאחזתי בידו, מחמוד, הוא שהלך לי. לא ידענו לאן נלך. רצנו למטה, היינו יחפים. בתי אמרה לי, רגלינו אש - מחום הפיצוץ. בא הפגז השני, כשאנחנו כבר למטה. הלכתי והפכתי את גופות הילדים. לראות מי הוא מי. עד שמצאתי את מחמוד. לא עבר אפילו יום אחד מאז שקברנו את אחי, מאזן. הצבא עצר אותו, עם אלפי גברים אחרים שנעצרו. לקחו אותם לחקירה קצרה ושחררו אותם. הוא ובן הדוד נעצרו יחד, ושוחררו יחד. אמרו להם לכו הביתה, ממקום המעצר בארז. הם הלכו הביתה, אבל היה עוצר. וחיילים אחרים ירו בהם, משום שהפרו את העוצר. בן הדוד פצוע קשה, בבית חולים. ומאזן, הדוד של מחמוד בני, נהרג.
"מחמוד, פחות מיום אחרי שקברנו את דודו, שכב על הרצפה, בין ההרוגים האחרים. ניסיתי להעיר אותו והוא לא ענה. ואז נפל הפגז השלישי. ברחתי לתוך הבית. הבת של גיסי ברחה והפגז אחריה. היא מתה. בן אחותי, בן 14, ברח והפגז אחריו. מתפוצץ, והוא בורח ורואה איך היד שלו נקטעת ונשארת על הארץ. עכשיו הוא בבית חולים במצרים. רק אנשים בלי מצפון עושים זאת".
חייאת עתאמנה, בת 55, חותנתה של תהאני, איבדה בהפגזה שלושה בנים ושני נכדים. "אחרי שהפגזים שבעו מאתנו, הם הלכו לבית קרובינו, אבל אלה, השבח לאל, ברחו. ואז הלכו הפגזים לבית שכנינו. גם הילדים שלי ברחו, אבל הפגזים תפסו אותם. והאוזניים שלי, מקולות הפיצוץ, החלו להתחרש. לא שמעתי דבר. רק ראיתי. עשן שחור, הרבה עשן שחור. ואז ראיתי את הבן שלי מהדי, זרוק. כאן, בצד המערבי של הבית, ליד הגינה". חיאת התכופפה ולקחה משהו מהאדמה - אבן ועליה כתם דם. היא נישקה את האבן. "זה הדם של בני מהדי. ראיתי אותו זרוק. מת".
לבושה שחורים, חייאת שבה מסוכת האבלים שנפתחה בחצר אחד הבתים הסמוכים. במשך שלושה ימים אלפי אנשים נהרו לסוכת האבלים, מכל הרצועה. מדי פעם פקדו כמה מהם את הסמטה שבה שכן בית משפחת עתאמנה, שעדיין היתה מלאה בשברי בטון, חלקי פגזים, רסיסים ושלוליות. בצהרי יום שישי התאספו אבלים גם מול ביתו של באסם כפארנה, השכן, שנפגע מפגז כשרץ להגיש סיוע לנפגעי הפגזים הראשונים. הוא מת בבית חולים בישראל. אמו פצועה קשה מאוד, מאושפזת גם היא בישראל.
חייאת התקרבה לכמה מהמנחמים שישבו על כיסאות פלסטיק מחוץ לבית עתאמנה והקשיבו לבנה, מג'די. היא לא שאלה לזהותם, והתחילה להודות לאל ולספר על הרוגיה. היא רצה ממקום למקום בסמטה והצביעה על המקום שבו נהרג כל אחד מיקיריה. איפה מצאה כל אחד. "ראיתי את תהאני, אמא של מחמוד. אמרתי לה הנה, מחמוד זרוק על הרצפה. מת. וראיתי את אחיו של בעלי, מסעוד, ואשתו סבאח שנהרגה, ואת סנאא, האשה של הבן שלו שמת לפני שנה, ואת מנאל, אשתו של ראמז בנו, ושתי בנותיהן, אחת בת שמונה חודשים, השנייה בת שלוש. את כולם ראיתי. מתים.
"הברזל בבית נעקם ונקרע, איך בני אדם לא ייקרעו מהפגזים האלו? הפגז הראשון לא פגע בנו, הוא פגע במשפחה של גיסי, מסעוד, יצאתי לרחוב וצעקתי לאנשים שיעזרו. ואז הפגז השני נחת. ואחריו השלישי. הפכתי את הגופות, חשבתי שאלה הילדים של גיסי, אבל אלה היו הבנים שלי שנהרגו. מהדי בן ה-18, מוחמד בן ה-16, ערפאת בן ה-20. יותר מעשרה הרוגים זרוקים כאן. ארים אותו, את מוחמד, שאלתי את עצמי, או אשאיר אותו פה? הרמתי את היד שלו, והיא נפלה. הבנתי שמת. גם את סעד, הנכד שלי, ראיתי. מת".
עיניה של חייאת היו יבשות כשסיפרה על מתיה. גם עיניה של תהאני. זאהר, במיטת בית החולים שלה, מוקפת בבנות משפחה ושכנות שבאו לבקרה, התחילה לבכות רק כשנזכרה שהמשקפיים החדשים של בנה סעד, קצר הרואי, מוכנים. הם הלכו להזמין אותם יום-יומיים לפני הפלישה. היא תמיד דאגה שיהיו לו שני זוגות, במקרה שאחד יישבר.
"כמו הרוסים בצ'צ'ניה"
מג'די, אביו של סעד, התחיל לבכות כשעמד מתחת לתמונות ההרוגים הגברים, שהודבקו בכניסה לחדר המדרגות של הבניין. הוא הצביע על תמונת בנו, סיפר שיום לפני מותו חיבק אותו סעד ואמר לו "אבא, אני אוהב אותך", והתחיל להתייפח. קודם לכן, במשך יותר משעה, הוא פירט את שמות כל ההרוגים, וגיליהם, "על הפצועים אל תשאלי, מרוב שהם רבים. יש שנשארו בלי יד, יש שנשארו בלי רגליים, כמו אומאיה, אשתו של בן דודי סמיר שנהרג". הוא מנה את שמות כל הדיירים בבית בן ארבע הקומות, שהוא נולד בו לפני 37 שנה, כשהיה רק בן קומה אחת. עשרים שנה הם מוסיפים עוד קומה ועוד אגף, עוד חדר ועוד מרפסת. האגף המערבי שיכן את משפחת האח מסעוד, בן 56, עם שתי נשותיו, בניהם ונכדיהם ואת אמם של סעד ומסעוד, פטמה בת ה-70.
האגף המזרחי שיכן את סעד, אשתו חייאת, בניהם ונכדיהם. ביום ההפגזה ישנו אצל משפחת סעד שתי הבנות, תמאם ונג'את, וילדיהן. בתיהן ניזוקו קשה בזמן הפלישה האחרונה של צה"ל. כבר איש לא טורח לברר אם בתיהן ניזוקו מפגיעת טנקים או דחפורים צבאיים, או מפגזים וטילים או מפיצוץ, כשחיילים עברו מבית לבית דרך פתחים שפוצצו בקירות. 400 בתים ניזוקו בבית חנון בשבוע אחד, מתוכם 25 נהרסו כליל.
גם פריצת החיילים לבית עתאמנה כמעט שנשכחה. בשעה עשר בבוקר, ביום רביעי, 1 בנובמבר, היום הראשון לפלישת צה"ל לבית חנון, טנק חדר לגינת הבית, רמס בדרך עצים וחממות וצינורות מים וגנרטור ואז הלם בקיר. החיילים נכנסו דרך הפרצה שפערו, אספו את כל בני הבית, מכל הקומות. את הנשים כולן אספו בחדר שינה אחד בקומת הקרקע, את הגברים ריכזו במטבח ובחדר האמבטיה. הם אספו את כל הטלפונים הניידים. כשהם מחזיקים בכלבים עשו חיפוש בכל החדרים, בכל ארבע הקומות. הם קראו בשמות כל בני הבית. מג'די חולה לב, ומושתל לו קוצב לב. הוא הרגיש רע, אמר לחייל שיש לקרוא לאמבולנס. החייל הודיע לעמיתיו שיש מישהו חולה. מג'די מבין עברית, ושמע שחייל אחר עונה "שימות".
מג'די הראה את הניירות הרפואיים, אחד החיילים היכה אותו בחזהו. החיפוש והספירה ארכו כשעתיים ואז החיילים יצאו. הם חזרו שלושה ימים לאחר מכן. הקיר כבר היה פרוץ, אז הם פשוט נכנסו. הם כינסו שוב את בני המשפחה, שוב ספרו, שוב חיפשו, ויצאו אחרי כשלוש שעות. "הם ידעו היטב מי בבית. כמה ילדים, כמה נשים, הם ידעו היטב שבבית הזה אין חבלנים ואין נשק".
מג'די ליווה את המבקרים בין חדרי הבית, על קירותיהם ותקרותיהם שנפגעו מפגזים, ערימות הבגדים שפוזרו בשל ההדף, שברי הרהיטים והבטון. "אני חושב שהחיילים מבסוטים שהרגו אותנו. היתה להם פקודה מאולמרט ומפרץ להרוג אותנו. בלי פקודה הם לא היו עושים זאת. איזו מין טעות זו כשעשרה פגזים נופלים אחד אחרי השני והורגים בני אדם במיטותיהם? אף פגז לא היה טעות. אני אספתי את השאהידים. אחד אחד. אביגדור ליברמן אמר שעל ישראל לעשות מה שעושים הרוסים בצ'צ'ניה. הוא רק נכנס לממשלה, וכבר התחילו ליישם את מה שאמר".
