עדכון אחרון - 22:52 14/11/06 ספרות ישראלית מה שאני זוכרת מהשער האחורי מאת שירה סתיו עצם הניסיון, שמוטב היה אילו לא נעשה כלל, לחקות את פועלו הייחודי של עוזי וייל, בשאיפה לשחזר ולו מעט מן הברק המקורי של האיש המבריק הזה, הוא העדות הנאמנה ביותר לכישרונו הנדיר. שירה סתיו במחווה לשער האחורי, עם צאת הספר על "חייו ומותו" עוזי וייל תצלום: דודו בכר חייו ומותו של השער האחורי עוזי וייל. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 366 עמ', 98 שקלים לתשומת לבכם, אין כניסה מן השער האחורי. היציאה דרך הקרוסלה בלבד (כתובת במכללה האקדמית להנדסה) 1. השער האחורי הוא רגע דרמטי בעיתונות הישראלית, רגע שבו המרחב המקומי/מקומוני חרג אל מעבר לגבולותיו בהינף מלא-תשוקה, והתפשט באחת אל ישראל אחרת, רב-ערוצית, רב-דיבורית ורב-תרבותית. יותר מכל רגע בעיתונות הישראלית הוא מסמן את קצו של העידן הפוסט-קולוניאלי, זה שמגולם באמצעות ה"לובן" הבוהק של מוספי הספרות בעיתונים הגדולים, ואת תחילתו של זמן חדש, פלורליסטי, עם נפילתן של כל המחיצות בין ערסים, רווקות אשכנזיות וילדות בנות שש; בין מוקדי סמכות צבאיים לכוכבניות הוליוודיות; בין הפוליטי לאסתטי; בין הדוב לאדם (עילי לוטן, חוקר תרבות, דברים בכנס "ברווזים ברווזים בואו הביתה: רגעי משבר בעיתונות הישראלית". ויש המשך:) 2. השער האחורי? מה זה? (בלה בובליל, נהריה) 3.עצם נכונותו של עיתון משפיע ורב-תפוצה, כפי שהיה המקומון "העיר" בשלהי שנות השמונים, לוותר על הכנסות הפרסום הגבוהות בשער האחורי ולהקדיש את המרחב הספק-חבוי-ספק-גלוי הזה לנכס תרבותי של הגיגים אקספרימנטליים, הוא כשלעצמו פריצת דרך בדברי ימיה העגומים בדרך כלל של העיתונות הישראלית. "השער האחורי" נהפך אז לנציגה האמין ביותר של התרבות הצעירה בתל אביב/ישראל של סוף המאה ה-20 - מחציפת פנים, עקלתונית, אלימה, ילדותית ופיקחית, עם דוק נצחי, בל יימחה, של מלנכוליה עתיקה (עילי לוטן, חוקר תרבות, עוצר לרגע כדי ללגום מים, ויש המשך עם סיום פתאומי:) 4. מה שאני זוכרת מהשער האחורי זו מודעה שהיתה שם פעם, עוד בימים שחזי לסקלי היה העורך: "התחלתי את השבוע במקום הנמוך ביותר, ומשם התדרדרתי", והיה גם מספר טלפון. שבועיים התקשרתי כל יום. אף פעם לא היתה תשובה (יעל בן-טוביה, הד-ארצי, המחלקה הנוסטלגית). 5. אין, אין, אין, אין (לוטוס לוינסון, עירוני ה', תל אביב). 6. נדמה לי, שמעל לכל "השער האחורי" מצביע על כניסתו של "הטקסט המפורק" אל לב לבו של הקוסנסוס הביטאוני. זהו רגע של פרגמנטציה קיצונית, שבו כל דובר מטפטף את מסריו בהפוגות טורדניות, תוך דחייה אינסופית של קץ הטקסט, של סוף הפטפוט, ועם זאת זהו רגע לידתה של זהות חדשה, רבגונית, תצרף-זהותי צבעוני, פסיפס תזזיתי של ישראליות מזרחו-מערבית בהתהוות מתמדת. הדבר היחיד שישווה לכך כיום, ככל הנראה, הוא הטוקבקיזם הבלתי-נלאה הפורח במרחבי האינטרנט האינסופיים. ואכן, אין להבין את "השער האחורי" בלי לתפוס אותו, מעל לכל, כדף התגובות האינטרנטי הישראלי הראשון (עילי לוטן). 7. אחי, תכניס לרוורס. עכשיו סע, גבר, סע. יש לך עוד (מעריץ לעוזי וייל). 8. השער האחורי? איפה זה? (אוהד מרגליות, קרית יובל, ירושלים). 9. זוכרת את השער האחורי? איזה שער? מה, ב"העיר"? כן מה אתו? את יודעת שהייתי שם פעם? מה זאת אומרת היית שם פעם? פעם אחת. כלומר, כמעט. הייתי בראיון עבודה אצל עוזי וייל. באתי עם רשימה של ציטטות ורעיונות, איזה מאה אולי. רציתי להתקבל כדמות בשער. להתקבל כדמות? איזה שטויות, הרי הוא המציא את הכל. זה מה שכולם חושבים, אבל זה לא נכון. הוא העסיק דמויות, והן היו מביאות לו אייטמים. ראיתי שם את כולם. במשרד שלו, מאחור. באמת, את כולם? מה, ראית את דוב הכותל? דווקא אותו לא ראיתי, הוא התעכב בגלל המהומות בתפילות יום השישי (שיחה בבר מקומי. ויש המשך:) 10. הוא הלקה אותה במגלב, ומיהר להצמיד את שפתיו לכל מקום שבו טבע השבט את חותמו. הכל, פרט לקודש הקודשים, נבלע בנשיקות. במהרה, בלא לשנות תנוחה, הפך אותה הרודן לנוחה יותר, וחדר אל מקלט התענוגות הצר דרך השער האחורי. נסער מתשוקה פילח אותה הרודן, עד שהגיע בעוצמה אל משברו (המרקיז דה-סאד). 11. אז את מי כן ראית? נו, את כולם. את שלום טוקשה כמובן, ועל הברכיים שלו את אפרת ניצן, הילדה בת השש וחצי, אבל היא כבר היתה בת עשר אז, ושמעון משמעון וחזי מניקור פדיקור, שבדיוק מרט לרונית כרמלי את הגבות... וכל השאר. מה הם עשו שם? האמת? לא הרבה. הם היו אמורים לשבת ולכתוב את הטקסטים שלהם, אבל רוב הזמן הם פשוט בלסו. חביתות, פיצוחים, מג'דרה. הכל הלך. פלא שלשמעון פח היה שלשול? (אותה שיחה. ויש המשך:) 12. אמא, לא רוצה ספר זה. סיפור אחר! (אליה לנדו, בת שנתיים). 13. רגע, ומתי הם היו כותבים? מדי פעם עוזי וייל היה נכנס ונותן לכל אחד גירוד ארוך בגב. ואז הם היו כותבים כמה משפטים. בלי זה, העסק פשוט לא דפק. ומה אתך? לא התקבלת? אז זהו, שלא. עוזי אמר שהחומר שלי לא מספיק מקורי. לא מספיק פרוע. שאת כל מה שהבאתי הוא כבר קרא פעם במקומות אחרים. אבל מה, הוא הציע לי לעבוד שם בתור שוטף כלים ומגרד גבים. והסכמת? ברור. אבל פוטרתי אחרי שעתיים. זה היה טיפשי לגזוז ציפורניים לפני ראיון עבודה (אותה שיחה. וזהו, אין המשך). 14. השער האחורי? מה זה? איפה זה? (ידידיה סנשז, מצפה עזוז) 15. עצם הניסיון הכושל, שמוטב היה אילו לא נעשה כלל, לחקות את פועלו הייחודי של וייל, בשאיפה לשחזר ולו מעט מן הברק המקורי של האיש המבריק הזה, הוא העדות הנאמנה והמכריעה ביותר להומור המושחז ולסאטיריקה הפרועה של השער האחורי, תנובה יחידה בדורה של מוח חד-פעמי, על כישרונו הנדיר (מבקר המבקרים: תזכיר פנימי) 16. שוד קברים בצהרי היום לבוש עדיין במעיל השינה הגדול, אני מחליק דרך השער האחורי אל זרזיף הבוקר. מטרייתי השחורה נפתחת משוננת כטפר, אבזר מסרט אימים. מחשבה מעירה אותי למחצה: רסיסי עבר פזורים, קבורים, אך אפשר שיחלימו - וכך גם חוקיה של פעולתם הארוכה, הקפדנית, וכך גם הלב שפעם בתוכי אי-אז. (כריס פורהן, בוסטון 2003. מאנגלית: שירה סתיו) _________________________________________________________ שירה סתיו מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון