אשמת השמאל מאת צביה גרינפילד אובדן הדרך של החברה הישראלית, הבא לידי ביטוי בשחיתותה של המנהיגות, בהתפוררות המערכות השלטוניות והחברתיות, בסירובם חסר הבושה של המנהיגים שכשלו ליטול אחריות, ובכלל בהעדר מדהים של מנהיגות שתוצאתו הטבעית היא מינוי מגלומנים מסוכנים כמושיעים - אובדן דרך זה ייתכן שהיה נמנע או מתרכך לפחות, אילו התקיימה בארץ אלטרנטיווה רעיונית ברורה שאזרחים היו יכולים להזדהות עמה ולהשתמש בה כנקודת מוצא לשינוי מהותי. הצרה היא שגם אם אזרחי ישראל מבינים שמדובר במשבר חסר תקדים, אולי, בהיסטוריה הקצרה של המדינה, הם אינם מזהים אפשרויות סבירות אחרות לניהול החברה והמדינה, שבהן אפשר לתמוך בלב שלם. האשמה, יש לומר בלב כבד, מונחת כולה על כתפי השמאל. מאז האכזבה מסטלין וימי הדה-קולוניזציה בשנות ה-60, בעיקר בצרפת, עבר השמאל לעסוק באובססיוויות בהצדקתן של חברות העולם השלישי המתקוממות כביכול נגד ההגמוניה המודרנית-המערבית, ואיבד כל עניין בעניים וחסרי הזכויות האחרים בכל מקום בעולם. כמה טיפוסי לאנשי שמאל כמו יצחק לאור או מירון בנבנשתי להתנכר לזכויותיו של המיעוט ההומו-לסבי (מיעוט מערבי טיפוסי, כמובן) בשם צורכיהם העדיפים, כביכול, של החרדים או הפלשתינאים. כמה אופייני למוסף "גלריה" של "הארץ" להתהדר בעמדות של "תיאוריה ביקורתית" שמאלנית רדיקלית, ובאותם עמודים ממש לפרסם כתבות המטפחות ללא בושה עיסוק במוצרי מותרות מסחררים של האלפיון העליון. תהליך זה של התמקדות בלעדית במיעוטים לא-מודרניים סחף עמו את רובו של השמאל הישראלי, שהחל לבלבל בין חובתנו ההכרחית, האנושית והמוסרית להפסיק מיד את הכיבוש, ולחדול מלמנוע מן הפלשתינים את זכותם לחיים עצמאיים של ריבונות ושגשוג, ובין סנגוריה מיידית והבנה פוליטית ורגשית, כמעט חסרת הסתייגויות, למעללי הפלשתינאים. נכון, הפלשתינאים מצויים תחת כיבוש, ועד שלא תיפתר בעיית הכיבוש אין לצפות מהם שיפסיקו להכאיב לנו. ומוטב שנבין את עקרון היסוד הזה לפני שפגזים לכאורה לא-מכווננים שלנו ישמידו את ילדי עזה, וקסאמים ופיגועים אכזריים שלהם יהרגו את ילדינו. אבל הצורך הילדותי של רבים מדי בשמאל לראות את הצד הפלשתיני המדוכא ככליל השלמות ואת הצד הישראלי המדכא כהתגלמות הזדון גרם לכך שהשמאל החמיץ את מורכבותה הגדולה של הסיטואציה ההיסטורית שבתוכה מצויה כיום ישראל, ואיבד לחלוטין את אמון הציבור הישראלי הרחב. לא קל למצוא היום אנשי שמאל ציוניים המאמינים באמת שזכותם של היהודים למדינה משלהם, ודווקא כאן בארץ אבותיהם, שווה בהחלט לזכותם של הפלשתינאים. השמאל הישראלי הפך במידה רבה לגורם שבמפורש או במובלע איננו מאמין עוד בזכותה הלגיטימית של המדינה היהודית להתקיים. אמת, בניגוד לקדחתנות המאפיינת את גישתו של הימין הלאומני, לא צריך עוד להקים את המדינה. אבל אין פירוש הדבר שלא צריך עוד להגן על הלגיטימיות שלה, ורבים מדי בשמאל הישראלי של היום מערערים על צדקתה של המדינה היהודית מעצם ייסודה. אילו היתה מוצעת לאזרחי ישראל גישה פוליטית אחראית, המאמינה מצד אחד בלב שלם בזכותנו האנושית לחיות כאן כבני חורין, "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים"; ומצד שני מכריזה - למרות ההכרה באפשרות שייתכן כי החזרת כל השטחים כולם לא תשנה מהותית את העוינות הבסיסית כלפי ישראל - שאין דרך מוסרית ומעשית לחיות כאן בלי לסיים את הכיבוש ולהבטיח את זכויות כל אזרחי המדינה; אילו היתה מוצגת גישה כזאת - ייתכן מאוד שהציבור היה מזהה סוף סוף אלטרנטיווה רעיונית ופוליטית למשבר והיה תומך בה.