ספרו של רן יגיל, "הרביניסט האחרון", הוא מונולוג קריא ושוטף של טייס לשעבר שהחליט לרצוח את יגאל עמיר; ורגעיו היפים הם אלה שבהם פוגשת הישראליות הילידית של הגיבור את הכאוס הלשוני של "ישראל של מטה"
הרביניסט האחרון רן יגיל. סדרת אות הזמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 137 עמ', 72 שקלים
"נגמרה המדינה. כשרצחו אותו נגמרה המדינה", במלים אלה פותח מאיר כהן, גיבור הנובלה של רן יגיל, "הרביניסט האחרון", את המונולוג הארוך שלו, הקריא והשוטף, ונדמה שכבר כאן אין הוא מותיר לקוראים
גרפיטי בכיכר רבין
תצלום: רויטרס
ברירה, כי אם לחשוד בו, בגיבור הנובלה, שהוא נוטה להעמיס על רצח רבין כל מיני כישלונות שאינם קשורים אליו.
ואכן, למאיר כהן יש כמה צרות הרבה יותר רציניות. הוא נאלץ לפרוש מטיסה, והוא מסוג הטייסים שהטיסה להם היא רק מטאפורה של הקיום כשלעצמו: זיהוי היעד וחיסולו. הוא מתמודד עם מות אחיו הבכור, בני, שהשתתף במלחמת השחרור (מאיר החמיץ אותה בכמה שנים), נחשב בזמנו למהנדס גאון ונגרר להסתבכות כלכלית מעורפלת בסווטו שבדרום אפריקה. משם הוא שולח למאיר מכתבים שעיקרם תביעות כספיות ובשוליהם התחשבנויות משפחתיות. אחר כך מתה אמו, שבעת ימים ובעיקר געגועים לבעלה ולבנה המתים, אדישה לבדידותו ולייסוריו של הבן הצעיר והאבוד שהיא מותירה עלי אדמות. ילדים אין לו; חנה, אשתו, סירבה לאמץ. עם זאת, ילדיו של אחיו יקרים לו כגופו, אף על פי שהם כמעט אינם נוכחים בנובלה. אבל רצח רבין... זה כבר יותר מדי.
מאליו יובן שמאיר כהן, גם בלי רצח רבין, עומד על ספה של תהום-רבה, אבל עשור אחרי הרצח נדמה שאין הוא רואה כל מוצא אחר זולת רצח יגאל עמיר. מעבר לחשד הפסיכולוגי הנזכר לעיל, יוצר הקישור העלילתי בין הבעיה (קריסתו האישית של מאיר כהן) לפתרון (רצח יגאל עמיר) משוואה מוזרה. אפילו נניח לרגע שבאמת עם רצח רבין נגמרה המדינה, ועמה גם חייו הפרטיים מאוד של הטייס המושבת מאיר כהן, מה התועלת ברצח יגאל עמיר? האם באמת יש בפעולה מסוג זה תגובה הולמת? אולי בסגנון "עין תחת עין", אבל בשום אופן לא באיזשהו הקשר פוליטי משמעותי ורחב, שבו הרצח אינו נדון לאורך הספר כולו.
אלא שכאן מועמדת מבלי משים משוואה נוספת, בין רוצח לרוצח, בין יגאל עמיר לגיבור, מאיר כהן, הנערך לרצח שלו. ומשוואה משונה זו זוכה להדגשה יתרה באמצעות אותה תהייה קבועה של הדובר בסיומם של פרקים אחדים, הקוטעים מדי פעם את המונולוג, ועניינם נתונים עובדתיים על הרוצח, התקדמות משפטו ועתירותיו התכופות של עמיר: "ומי יעיד מטעם התביעה במשפט שיעשו לי?" כאילו שלרצוח את יגאל עמיר זה כמו לרצוח את רבין. במובן כלשהו, ואולי שלא בטובתו, מביא הגיבור לידי ביטוי איזה מהלך טמיר שהתחולל בתודעה הקולקטיבית הישראלית בשנים שלאחר הרצח, מיצחק רבין של אוסלו, אל "יצחק רבין", סמל לאומי ריק, המתקיים במחוזות הקיטש של הזעזוע הנפשי, הרוצח, אשתו וזכויותיו האנושיות.
הססמה הפרסומית-כמעט שטבע שמעון שבס לאחר הרצח, "נגמרה לי המדינה", נבחנת לאורכו של הספר, ובמובן מסוים אכן הלכה למאיר כהן המדינה, אבל דווקא הניכור שחש הגיבור מהמדינה במופעה שלאחר רצח רבין מוליד את הרגעים הקומיים והיפים מאוד בדיוקם הלשוני והאנושי, רגעי ההתנגשות בין הישראליות הילידית הטייסית של מאיר לכאוס הלשוני הישראלי הדחוס של מטה.
בין הרגעים הללו: וידויו הנכאב של נהג מונית שאשתו ברחה עם פועל רומני; בעתת ה"מממממזהההההה" של אמו הקשישה של הגיבור, הזוקפת ראשה לנוכח מגדלי עזריאלי, בדרכה לבית החולים איכילוב באמבולנס; שנאת הרוסים החובקת כל של סולי נחמיאס קפלוטו, שאותו גיבור פוגש באקראי בבית החולים ומבטא עצמו בחמש שפות שונות, לבד מעברית; נימתן הדאוגה משהו והשפויה של שתי הנשים בחייו של הגיבור - חנה, אשתו, וצילה, גיסתו, הנשמעת אנכרוניסטית לגמרי בדיאלקט התקני שלה; ואפילו נוסח מכתביו התוקפניים ופגישותיו עם אחיו הבכור, שהפרשה בסווטו קירבה אותו אל הקבלה, כמו גם אל המאפיה הרוסית; ובנוסף, שירי ארץ-ישראל, סוחר נשק, לשון המשפט והדיווח העיתונאי. יגיל יודע להפיק את מגוון הקולות.
כאמור, מאיר מחליט לנקום ברוצחו של רבין, כלומר לרצוח בעצמו את יגאל עמיר. נדמה שעל רקע מופרכות השיח הכללי, הרי שגם המטרה האחרונה שהציב לעצמו מאיר כהן אינה אלא חלק מן המופרכות הכללית, ואלמלא הייתי נמנעת מחבלה חמורה בהנאת הקריאה, הייתי משתמשת גם בסיום להוכחת טענתי. נוירוזת רצח רבין של מאיר כהן מתגלה במסכת מחושבת ומשעשעת של מה שחוקר הספרות גרשון שקד היה מכנה "תקבולות וזימונים". גם אזכור שמו של גדי יגיל (כמה פעמים) בריטואל הזיכרון הקבוע ליד האנדרטה לזכר רבין - גם בו יש כדי להרגיע, כי עד כמה כבר יכול המצב להיות חמור כשיש לנו שם את גדי יגיל.
בקיצור, אני לא יודעת עד כמה התכוון המחבר לטעון זאת, ועד כמה גברה עליו חיוניותו הלשונית, אבל די בהתבוננות בציטוט הפותח ההוא, "נגמרה לי המדינה", ואולי גם באיש שאמר אותו, שמעון שבס, כדי להבין שאולי המדינה הלכה, אבל החיים נמשכים.
ספרה של מיכל זמיר, "ספינת הבנות", ראה אור בהוצאת חרגול
