בעקבות בקשתו התמה של חייל המילואים "שיבוא איזה סופר להנהיג אותנו!"
דויד גרוסמן בעצרת לזכר יצחק רבין
דן קינן
בשלהי המלחמה האחרונה שוטטה מצלמת טלוויזיה בין קבוצת חיילי מילואים שהפגינה בקריית הממשלה. היא התעקשה לדעת מה בלבם על מוראות הימים האלה. ובין כל התשובות, שעיקרן היו צפויות וגם שחוקות, נזדקרה פתאום אחת שונה, מיוחדת, מפיו של חייל שאמר בתום: "שיבוא איזה סופר להנהיג אותנו!"
אולי, מפני שאומנותו של הסופר מתמקדת בהתבוננות על ההתנהלות האנושית - לנסות ולהבין אותה לרוחבה ולעומקה, לעשות סדר באי-סדר, וגם לנסח ולפרסם את "ממצאיו" בפומבי, וכך לא רק לשתף את הקהל, אלא גם להתיימר לכוון ולהשפיע. הניסיון הזה, לפענח סדרי עולם, הוא בעצם עשייה פוליטית במובן הרחב שלה, המופשט למדי, אבל גם המשמעותי ביותר.
ואולי מפני שסופר חייב לברור לו, בין ובתוך המלים, השקפת עולם כלשהי, ומחויב - תמיד - לקוד מוסרי, לאתיקה סדורה ומנומקת של התנהלות אדם ועולם.
והסופרים עצמם? נראה שהם מסתייגים מכך. אולי מפני שהם מודעים יותר מאחרים לחוסר ההתאמה שבין הווייתם, נטיות לבם, מזגם האישי, חולשותיהם ונקודת התצפית שלהם - לבין ישיבה אפשרית על כיסאו של שר, מנכ"ל או חבר כנסת. הסופר, מטבע התבוננותו, הוא ספקן, ביקורתי וחשדן דווקא ביחס למניעיהם של מוליכי הנהגה ושלטון. הם נדמים בעיניו, מלכתחילה, כמי שמחויבים לאופורטוניזם, לכוחניות, לשררה, לסיאוב, למניפולציה, לפשרה, לצביעות, לאינטרס, לאנוכי. ברוחו ובהווייתו חש הסופר אופוזיציונר מלידה לכל אלה. מזגו הפוליטי, על פי רוב, הוא יותר כשל נביא זעם. אולי יסכים להיות מדי פעם "נותן עצות", הלוחש לאוזנם של מנהיגים למיניהם, אבל תמיד יחשוש, בעיקר מפני עצמו, להמיר את תפקיד היועץ במשרה שלטונית, שמא ידבק בו, אפילו שלא מרצונו, רבב מכל הרעות החולות הללו.
היו וישנם אצלנו יוצאים מן הכלל לעניין. ראש וראשון להם ס' יזהר, שהיה שנים רבות חבר כנסת, והפוזיציה הזאת מעולם לא הפריעה לו להיות תדיר אופוזיציה - להנהגה, להוויה החברתית, האנושית, הפוליטית והמוסרית, וגם להוציא תחת ידיו, בה בעת, כמה מיצירות הספרות החשובות שנכתבו כאן. האומנם רק סופר במעמדו של יזהר יכול לסמוך כך על חוסנו הפנימי, ולהיות בטוח שרבב לא ידבק בו? ושמא הוא הוכחה לכך שאפשר, ובעצם גם רצוי, שמי שמקדישים עצמם להתבוננות בהוויה האנושית ישזרו את הגותם וקולם גם בין כותלי בית הנבחרים, מבלי שתישחק עוצמתם ועצמאותם?
יאמר גם מי שיאמר, לא בלי מידה של צדק, שהחייל ההוא ודומיו שבויים בתדמיות, בתוויות ובהכללות. יש מידה גדושה של הפרזה בציפייה שנותנים מדי פעם בפעם בסופרים. ראשית, ההערכה כאילו חוכמתם האנושית תניב תבונה ותובנה מדינית מושכלת ומוארת יותר, עלולה בהחלט להתברר כטעות אופטית במקרה הטוב, וכהימור שגוי דווקא ברגעים קריטיים. שנית, אין כל ערובה לכך שמי שעוסקים בשאלות של אתיקה ומוסר הם עצמם מוסריים מאחרים. שלישית, גם סופרים המוציאים תחת ידם יצירות רבות איכות וערך - שיעור קומתם האישי לא בהכרח תואם את עוצמת כישרונם הספרותי, וחוכמת הכתיבה שלהם אינה מתכון בטוח לחוכמת החיים עצמם. ובכלל, סופרים על פי רוב הם אנשים רגישים (מדי), מתלבטים, הוזים, מרחפים, מפנטזים, מתמסרים למצבי רוח, לדיכאונות רומנטיים, ויכולים גם להיות ילדותיים להפליא ביצריותם ובקנאתם.
אבל החייל ההוא התגעגע, ולו לרגע, לראות בראש המחנה מישהו שניחן דווקא בכל הסגולות המורכבות הללו. כל כך נקעה נפשו מביזיונם וסיאובם של מנהיגיו, עד שהיה מוכן להיחשף להרפתקת הנהגה מזן אחר, ובלבד שלא לחזות עוד בחזיונות הקשים של "ההנהגה הפוליטית". הפיתוי להיענות לקריאתו שלה חייל הזה גדול עוד יותר לאחר נאומו המרהיב, החד-פעמי, של דויד גרוסמן, בעצרת בכיכר, בתחילת נובמבר, נאום שיש בו כל מה שהכרחי שייאמר, סוף סוף, בימים הנוראים האלה; שאולי מתעצם מכוח אסונו הפרטי של הדובר, אבל חובק ברחבותו, בעומקו וביושרו את כולנו. וכאילו ברור שאל האיש הזה ואל הדברים האלה ייחל וכיוון חייל המילואים ההוא. עד שבא לומר לו, לדויד, שגם הוא כמו המלך ההוא אדמוני: אם אכן אין מלך בישראל בימים האלה, צא אתה מבין האותיות, המלים ודפי הנייר, והייה לנו למלך או לראש ממשלה או למנהיג ומורה דרך. ובלבד שיתייצב בחזית מי שמנהיגותו מונעת מכוחה של תפישה והגות שלמה, מוסרית, עמוקה ומקיפה; ודמותו שונה מן הדמויות הסובבות אותנו בכחש.
אני מסופק אם דויד ייעתר. הוא מן הסתם חכם ורגיש וזהיר מדי, וגם יודע את מלוא המחיר, אבל המשאלה הזאת, משאלת חייל המילואים, הופכת אפשרית ומוחשית יותר אחרי החיזיון הזה - חזיון הסופר הניצב בכיכר כמנהיג אפשרי.
