עדכון אחרון - 08:58 05/12/06 מורה לרצח מאת שירי לב-ארי מי שמבין בספרות יודע גם לפענח את החיים, אומרת יוכי שלח, שספר הביכורים שלה, "אחד בספטמבר", רואה אור עתה. וכך, את התעלומה ברומן המתח שכתבה מפענחת מורה לספרות, ואת הספר היא מקדישה למורתה, הסופרת המנוחה בתיה גור יוכי שלח. "אחד בספטמבר" הוא יום הולדתה של בתיה גור. עלילת הספר מסתיימת ב-21 בספטמבר, יום הולדתה של שלח תצלום: דודו בכר "קצין בכיר שבא פעם להרצות לנו בבית הספר לשוטרים אמר לנו שרצח הוא תמיד שיבוש קשה של הסדר החברתי הקיים... הוא אמר שגם אם אי אפשר לשנות את העבר, התפקיד שלנו הוא להחזיר את הסדר, את הביטחון", אומרת הבלשית אורנה ללוש, שחוקרת את תעלומת הירצחה של דבורה, המורה למוסיקה בתיכון באשדוד. זה נשמע כמו עלילה מספר מתח של בתיה גור, אבל על העלילה הזאת חתומה יוכי שלח, סופרת בתחילת דרכה, לשעבר מורה לספרות ותלמידתה של גור. לפני קצת יותר משנה החליטה שלח, לאחר שהשלימה עבודת דוקטורט בספרות באוניברסיטת תל אביב, לכתוב ספר. התוצאה היא "אחד בספטמבר", רומן מתח קל הרואה אור כעת בהוצאת עברית. אפשר לראות בספר הזה מעין מחווה לסופרת בתיה גור, שהלכה לעולמה במאי 2005. שלח, שאף הקדישה לגור את הספר, למדה אצלה ספרות בפנימיית בויאר בירושלים והיתה קשורה אליה מאוד. "מותה של בתיה היה אירוע קשה בחיי", היא אומרת. "התחלתי לכתוב את הספר בתקופה שלא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אפילו לא ידעתי שאני רוצה לכתוב רומן בלשי. אבל ברגע שכתבתי את המלה הראשונה הבנתי שזה הולך להיות בלש. הרגשתי שאולי דרך כתיבה שהיא מחווה לכתיבה של בתיה, אני אצליח לשמר את הנוכחות שלה בעולם. היה לי קשה לחשוב על העולם הזה בלי בתיה". לא בכדי נקרא הספר "אחד בספטמבר" - זהו יום הולדתה של גור. עלילת הספר מסתיימת ב-21 בספטמבר, יום הולדתה של שלח. מבחינתה זו סגירת מעגל. שלח, בת 47, נשואה ואם לארבעה, גרה במושב ביצרון שליד גדרה. היא נולדה להורים יוצאי עיראק שלא ידעו קרוא וכתוב וגדלה בשכונת תל גיבורים בחולון. כשהיתה בת 14 המליצו בבית ספרה לרשום אותה לפנימיית בויאר שבה לומדים ילדים מחוננים משכבות מתקשות באוכלוסייה. בהמשך דרכה למדה ספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בין לבין עבדה כמורה לספרות, בעיקר בתיכון בבאר טוביה. "גדלתי בפריפריה של הפריפריה", היא אומרת. "שכונת תל גיבורים התחילה כשכונת עולים, לימים נעשתה שכונת פשע, ובגלגולה הנוכחי היא שכונה של חוזרים בתשובה. עזבתי את השכונה בגיל 14, היה ברור שאם אשאר שם לא ייצא מזה טוב". שלח מספרת שהיתה ילדה יוצאת דופן בשכונה, שתמיד קראה ספרים וכונתה "הפרופסור". "כשהגעתי לבויאר הרגשתי שאני בין אנשים דומים לי. בכיתה י"א פגשתי את בתיה, ואז בפעם הראשונה בחיי למדתי ספרות בצורה משמעותית. בתיה גם החליטה שאנחנו צריכים לקבל קצת תרבות, והיא היתה ממליצה לנו על ספרים וסרטים וקונה לנו כרטיסים לקונצרטים. היא לא ריחמה עלינו. היתה לה יכולת לזהות את המקום החלש שממנו באתי ולהבטיח לי באיזשהו אופן, לא במלים, שיהיה בסדר, שנתגבר, שאני אצמח ואגדל". החיים כטקסט "אחד בספטמבר" מתאר את החיים בתיכון באשדוד, על תלמידיו, מוריו ומנהליו. עם תחילת שנת הלימודים נמצאת גופתה של דבורה, המורה למוסיקה, במקלט. את הרצח מנסה לפענח שכנתה וידידתה, המורה לספרות שושנה. אין זה מקרה שגיבורת הספר היא מורה לספרות, שמקדימה גם את בלשי המשטרה בפתרון התעלומה. "אני תמיד טוענת שהמקצוע הכי חשוב בבית ספר הוא ספרות", אומרת שלח, "כי מי שלומד ספרות כמו שצריך - יודע לפענח את החיים. החיים הם הרי סוג של טקסט. אם יודעים לקרוא נכון את הדמויות, את המצבים, את ההתרחשויות, יודעים לפרש אותם נכון. זו אולי אמירה קצת תמימה, אבל אני באמת חושבת שלאנשים שמבינים ספרות יש יכולת לפענח גם את החיים". כמתבקש, שילבה שלח בספר את ההתנסות שלה כמורה בתיכון. היא החליטה שגיבורי הספר יהיו דווקא מורים - ולא תלמידים. "נורא מתסכל להיות מורה, אתה לא זוכה לשום תגמול, לא כספי ולא אחר. אם אתה מורה ממש ממש טוב אתה זוכה לתגמול מכמה תלמידים שלך, אבל בדרך כלל ברגע שאנשים מפסיקים להיות תלמידים הם שוכחים הכל. רציתי מאוד להחזיר את המורים למקום שהם ראויים לו, לפחות חלקם. אני מכירה כל כך הרבה מורים שהם אנשי תרבות אמיתיים, שמסורים לא רק לעבודה שלהם אלא גם לתחום הידע שלהם, הם אוהבים אותו ובקיאים בו ושואפים להעביר אותו הלאה". במרכז העלילה עומדים המורים למקצועות הומניים, ספרות, היסטוריה, תנ"ך. המורים למתמטיקה או אנגלית נדחקו לשוליים. "כל המקצועות החשובים לבגרות לא קיימים בספר", אומרת שלח, "זו אנטיתזה למערכת החינוך. כי לדעתי מה שחשוב באמת לבגרות - לא התעודה, הבגרות של החיים - זה ספרות, היסטוריה ותנ"ך. במובנים העמוקים שלהם, בערכים האנושיים שקורנים מתוכם. יותר חשוב לי שתלמידים יידעו מי זו רוזה פארקס מאשר עוד נוסחה בכימיה". העולם המוצג בספר, התיכון על תלמידיו ומוריו, מצטייר כעולם פתוח ונאור למדי. כולם מקבלים באהבה את המורה ההומו, התלמידים רחבי אופקים ובעלי עניין באמנות, המורים יודעים להשתמש בדואר אלקטרוני ולחפש באינטרנט. יהיה קשה להגדיר את התיכון הזה כתיכון ישראלי מצוי. "אבל זו המציאות שאני מכירה", אומרת שלח. "אני יודעת שקיימת גם מציאות אחרת. בית הספר ממוקם באשדוד. אני לא בטוחה שהאשדודים יסכימו שהספר מתאר בית ספר טיפוסי בעיר. לעומת זאת, במועצות אזוריות יגידו לך שזה בית ספר טיפוסי. אז לקחתי לי חירות ספרותית. התחשק לי לברוא בית ספר כמו שהייתי רוצה שיהיה. "בספר תיעדתי את התחושות שהיו לי כשבאתי לגור בדרום. גם אני הייתי מאלה שחושבים שאין חיים דרומה מהירקון. בהתחלה שאלתי את עצמי מה אני עושה פה, אבל למדתי לאהוב עיר כמו אשדוד. היא עיר באמת פריפריאלית ופרובינציאלית, אבל היא גם מאוד נחמדה ונעימה, יש בה משהו מסביר פנים". כוונות טובות הספר של שלח, שבכתיבתו עדיין ניכרת בוסריות מסוימת, נוגע בנקודות רגישות של החברה הישראלית: מזרחים, רוסים, הומואים, אנשי המעמד הנמוך. אבל אין בספר ניסיון של ממש לזעזע את הסדר החברתי הקיים. נדמה ששלח שלמה עם הביוגרפיה שלה, ואין בה כעסים על אפליית המזרחים. עד כמה הזהות המזרחית שלה מעסיקה אותה? "לפני כמה שנים היה דיון סוער על בויאר, שלא כל כך אהבתי", היא אומרת. "אני לא אוהבת שיח של מקופחים. הוא מנציח את הנחשלות ומספק אליבי מאוד נוח להישאר במקום. הדיון ההוא עשה עוול גדול לבויאר. השאיפה של מקימי הפנימייה היתה לקחת ילדים מוכשרים עם פוטנציאל, שלא מצליחים לממש אותו במקומות שמהם הם באים, להעביר אותם לעיר התרבות, ירושלים, ולספק להם מסגרת תומכת למידה ותומכת תרבות. אז נכון שבתפישה הזאת היתה מידה מסוימת של התנשאות, אבל את זה אפשר לראות היום בעיניים של מי שלמד ביקורת פוסט-קולוניאליסטית, וקרא את אדוארד סעיד, ופתאום מגלה שהוא האוריינטליסט. אבל בעיני זה מיותר לגמרי, אין צורך לשפוט את העולם של אז, שנות ה-60 וה-70, במונחי הביקורת של היום. "הכוונות של מקימי בויאר היו טובות, אפילו אם הם התעלמו מהתרבות המזרחית, והתוצאות היו טובות. אני מכירה הרבה אנשים שאלמלא בויאר מצבם בחיים היה גרוע. ההורים שלי עלו מעיראק חסרי כל השכלה, אבל אף פעם לא גדלתי בתחושה שאני מזרחית, שחורה, דפוקה ומקופחת, ואם היו סיפורי מעברה הם סופרו כי זו היתה המציאות. אז שמעתי על הדי-די-טי ועל הצריף ועל האוהל, אבל לא מנקודת מבט של מסכנות. אמא שלי כל הזמן אמרה לנו שאנחנו צריכים ללמוד. אנחנו רק שלושה אחים, ואני חושבת שזה היה מכוון כדי שאפשר יהיה להשקיע יותר בכל אחד מאתנו. ההורים שלי טרחו רבות לקנות לנו ספרים, לא היה דבר בתחום הלימודי שביקשנו ולא קיבלנו". אז בויאר לא נטל ממך את הזהות המזרחית שלך. "מה שנוטל ממני את הזהות המזרחית שלי זה העובדה שאני חיה בעולם מערבי, וכמו כל הסביבה שלי אני שואפת להשתייך אליו, בעיקר תרבותית, וסובלת כמו כולם מהבעיות ומהחולשות שלו, ונהנית מהיתרונות שלו. היום ברחבי העולם תרבות המזרח נחשבת פחות מתרבות המערב. אני לא אומרת אם בצדק או לא. אבל דווקא היום יש פתיחות גדולה יותר, ואנחנו כבר יודעים שאפשר לקחת קצת מפה וקצת מפה, החל במזרח הרחוק וכלה במזרח הקרוב". משעמם לכתוב על עצמך שתי סופרות המתח הישראליות הבולטות, שולמית לפיד ובתיה גור - שתיהן ממוצא אשכנזי - בחרו בגיבורים מזרחים להוביל את עלילותיהן. לפיד יצרה את ליזי בדיחי וגור את מיכאל אוחיון. לעומתן שלח, ממוצא מזרחי, יצרה גיבורה אשכנזייה, שושנה, המורה המבוגרת לספרות. "נראה שיש אתגר בלעצב דמות שמצד אחד יש בה הרבה ממך, ומצד אחר, לפחות בתנאים החברתיים שלה, היא מאוד שונה ממך", אומרת שלח. "משעמם לכתוב על עצמך. גם אצל שולמית לפיד וגם אצל בתיה היתה מודעות חברתית בכך שהן בחרו לכתוב על מישהו ששייך למיעוט. אבל אני פטורה מזה, כי אני שייכת למיעוט. אני לא חייבת לבחור בו. "כל זה לא אומר שאין לי מודעות חברתית, שאני לא מודעת לכך שיש הבדלים בין מזרחים ללא-מזרחים. גם הגבולות האלה כבר מיטשטשים היום, אולי הקיפוח עבר בכלל למחוזות אחרים. ההבדלים היו בעיקר בהזדמנויות. לא היתה הזדמנות שווה. אבל בסופו של דבר אני מאמינה בבחירה האישית, ביכולת של אדם לבחור את הדרך שלו. בתיה תמיד אמרה, כך סיפר הבן שלה באזכרה, שאחרי גיל 20 ילד כבר לא יכול לבוא בטענות כלפי ההורים שלו. ואני חושבת שאחרי גיל 20, למעט מקרים קיצוניים, אדם כבר לא יכול לבוא בטענות כלפי העבר שלו".