בספרו המרשים של בן ורד, "כלבי קיץ", יש ניסיון יוצא דופן ליצור כבר ברומן ביכורים צביון פואטי מגובש ומובחן
כלבי קיץ בן ורד. הוצאת בבל, 320 עמ', 88 שקלים
מיד בפתיחת הרומן מופיעים המשפטים, שכמו לחש מכשפים סמיך עוד יחזרו שוב ושוב לאורך ספר הביכורים המרשים של בן ורד, לעתים בדקלום מדויק ולעתים רק שבריהם: "יולי ואוגוסט הם שני כלבי תקיפה גדולים", הוא נפתח; "צווארם העבה אסור
בשלשלאות ברזל, מחסום הפה מותך על האספלט, ריר לוהט. השלשלאות נמתחות מעלה מעלה אל השמש, וזה אוחז בהם ומשחרר אותם קמעה קמעה, עד שניתן חופש מלא. אין דין ואין דיין, משך ששים ושניים ימים עושים שמות בארץ ישראל וביושביה. יולי ואוגוסט".
הישנותם של הפסוקים תכניס בספר מעין מקצב מונוטוני, דחוס וכבד, כמעט טקסי; טקסיות שמורגשת כאן גם בשפה המיופה, המודעת ליופיה, ובסגנון המוקפד מאוד, והיא גם הולמת את הניסיון יוצא הדופן ליצור כבר ברומן ביכורים צביון פואטי מגובש ומובחן.
הפתיחה בתיאור הזה, הישראלי כל כך, של יולי ואוגוסט, משלה מעט: הקיץ המקומי התוקפני, כמו גם הנוף הקונקרטי העלוב ברקע הסיפור (מרגלות הר הזבל חירייה), יופקעו כאן לבניית מרחב ספרותי אחר, תלוש, מעין מרחב של אגדה מוזרה: ענק מדובלל אחד, סקרז'יסקו שמו, שעל אף שעלה מרוסיה לפני כ-50 שנה עדיין העברית שבפיו רצוצה, מבקש לסלק את סבך הברקנים בחצרו האחורית הגדולה, "לחסלת קוצים", בלשונו. הוא תולה על שער ביתו פיסת נייר: "נותן עבודה בחצר, בחור חזק חרוץ שאות של עבדה כל יום בערב", וכעבור שבועיים דופק על דלתו צעיר כחוש ובהיר, שמוכן לעבודה הקשה. אבל הנער מתקן: "אני בת", ומציינת כי שמה הנרייטה, והיא בת 14 וחצי בסך הכל.
כל זה מתגלה כבר בפתיחה. מכאן והלאה, לאורך רוב הסיפור, כמעט שלא מתרחש דבר, אולי רק זה: הנרייטה הלבקנית והשברירית הולכת ומתקדמת אט-אט בסילוק הברקנים. בתחילה, עבודתה לא ניכרת כלל, אך עוברים ימים והנה כבר ניקתה יותר מרבע, ואחר כך עוד קצת ועוד. ובזמן שמורחקים הקוצים והחצר הגדולה הולכת ונחשפת, הולכות ומתגלפות גם דמויותיהם של השניים, הנרייטה וסקרז'יסקו. מתגלה כוח נחישותה של הנערה החיוורת והשברירית למראה, ומתגלה עולמו המסויט של הענק הבודד. עולות הזיותיו השגעוניות על ילד רדוף אחד המבקש אצלו מקלט מפני ילדים אחרים המסתתרים בסבך (ולמענו יש למגר את הקוצים), ומוקמים לתחייה סיפוריו מהתקופה שהיה חייל במלחמה הגדולה ההיא.
הדברים נקלפים לאט, שכבה אחר שכבה, וכמו בסיפוריו של סקרז'יסקו, לא ה"מה" הוא שחשוב אלא ה"איך", ולא לשם השלמתם הם מסופרים אלא לשם המשך. וכשם שסקרז'יסקו הבודד, במעשה-שחרזדה, מספר להנרייטה סיפור אחרי סיפור, וחוזר לאותן הדמויות ומוסיף פרטים ומאריך, גם סיפורם של השניים מסתובב סביב עצמו, ובתוך כך הולך ומתעבה, ונדמה כי לולא היה סבך הקוצים הולך ומצטמק - כשיסולק צפויה הנרייטה לעזוב - גם סוף הסיפור לא היה מגיע.
אלה אותם הדימויים שחוזרים שוב ושוב - כלבי הקיץ המריירים, הברקנים הצפופים השורטים את השמיים - ואפילו אותם חפצים ביתיים ופרטי לבוש. כאילו במן תנועה צנטרפטלית, המאתרת מרחבים סיפוריים חדשים בתוך מה שכבר סופר. וההתכנסות הזו אל אותו מערך-דברים, והקימוץ בפרטי-מציאות, משל העולם אינו אלא תיאטרון צנוע-אביזרים, מטעינות את חומריו - את המאבק האבוד מראש של האדם מול הברקנים, את הענק הבודד המסתובב בגן הקוצים שלו בין ילדי-סיוטיו - במשמעות סמלית מאוד, וספרותית מאוד.
אבל בהתרפקות על יופיים של הדברים, על סמליותם ועל ספרותיותם, יש לעתים גם משהו מנכר. כשהנרייטה לבנת-העור נשרטת ונפצעת, למשל, נותרים הדברים בציוריותם, כאילו הפצעים אינם כאב אלא ציור, ציור על הגוף: "זרועותיה שרוטות והשלפוחיות על כף היד התבקעו, מדי פעם תרה אחר שריטה חדשה, היתה זו דרכה לאמוד את עבודת האדמה, לא על הקרקע הקשה (...) אלא על הבשר. וככל שרבו השריטות על הזרוע השקופה, כך דומה היה לה שהיא מתקדמת יותר ויותר" (עמ' 96); שום מלה על הכאב.
וכאשר דמות אחרת נפצעת, מתוארים הדמעות על פניה והדם שזרם ו"צבע את פניה בצבע החמרה" (עמ' 234), והיתר נזנח; וכמוהם גם תיאורי השיגעון והעליבות של סקרז'יסקו הולכים שבי אחרי האסתטיקה של ההזיות ושל הכיעור: מציירים את הסבל, לא רואים אותו. וכך גם בשפה, שפתו העשירה והיפה של המספר, שנשמרת, "לא מתלכלכת", מותירה את התת-שפה הנחותה והמשובשת של סקרז'יסקו מחוץ לה, במרכאות, שרק בגדרן הוא מורשה לקלל "בלאת" ו"חלירע" ו"דגנרט" ו"טפו", ולעוות כאוות נפשו את העברית.
אבל העמידה האסתטית הקפוצה הזו כנגד הדברים המשובשים והמכוערים והכואבים, מחוץ להם, אינה מחזיקה מעמד לאורך כל הסיפור. לקראת סופו, כאילו בניסיון לטשטש את הניכור, היא מידלדלת קצת: העולם הסמלי והסגור מתרופף, מתפזר, ואל הרומן מוכנסות דמויות נוספות, יומיומיות וקונקרטיות יותר, ישאליות יותר, וגם "נבנית מציאות", ונוספים הסברים פסיכולוגיים ועמם גם עברן של הדמויות.
אלא שהניסיון המאוחר הזה רק חוזר ומשרטט את מה שלא הושג עד כה; ואולי גם ממחיש בתוך כך, עד כמה לא רק ההתייפייפות האסתטית, אלא גם הקונבנציות הפתאומיות של הרומן ריאליסטי, ובעיקר ההסברים הפסיכולוגיים שנלווים אליהן לפתע, עשויים להיות את אותו ניכור ומרחק מן הדמויות.
