עדכון אחרון - 19:56 05/12/06 "אני מודה לאל על זה שהיש בא מהאין וכל הקשקוש הזה. ואני הולך לישון" מאת נעמה צאל שני ספרים מאת ג'ק קרואק, מהקולות הבולטים של דור ה"ביט", ראו אור באחרונה בעברית, ומאפשרים לעמוד מחדש על תפיסותיו את הנדודים ואת הבית; נעמה צאל על התרמילאי הראשון והשתוקקותו לסלון בורגני בטלני הדהרמה ג'ק קרואק. תירגם מאנגלית: יובל אידו טל. הוצאת כתר והוצאת רימון, 208 עמ', 79 שקלים החתרנים ג'ק קרואק. תירגם מאנגלית והוסיף אחרית דבר: עודד פלד. הוצאת גוונים, 118 עמ', 68 שקלים ________________________________________________________ ג'ק קרואק הוגדר לא פעם כאחד הקולות הבולטים של דור ה"ביט", הדור שחווה בשנות ה-50 ג'ק קרואק (למעלה) ותצלומים מעטיפות שני הספרים תצלום: אי-פי התפכחות מן החלום האמריקאי של השתקעות בבית קטן בפרבר בורגני, והציע תרבות-נגד של נדודים ספונטניים ברחבי היבשת הגדולה: "אתם מבינים, כל העניין הוא עולם מלא במשוטטים עם תרמילים (...) שמסרבים לשייך את עצמם לדרישת הכלל שיצרכו מוצרי צריכה ושלכן צריכים לעבוד בשביל הזכות לצרוך (...) אני רואה חיזיון של מהפכת תרמילים גדולה אלפים אולי מיליונים של אמריקאים צעירים משוטטים סביב עם תרמילים" ("בטלני הדהרמה", עמ' 82). אך קריאה בשני הספרים של קרואק, שיצאו באחרונה בעברית כמעט במקביל, חושפת כי הניתוק מן הבית, התלישות והנדודים הם אולי לא יותר מתרמילאות פשוטה; וכי מאחורי דמות "הסופר הנווד", המזוהה כל כך עם קרואק ועם בני דורו, מסתתר, בסופו של דבר, לא יותר מאשר תייר סקרן. "החתרנים", בתרגומו המצוין של עודד פלד, הוא אחד מספריו הכנים ביותר של קרואק. הוא מספר את סיפור אהבתם של ליאו ומארדו, סופר ביטניק לבן ואשה שחורה ממוצא אינדיאני, הצעירה ממנו בעשר שנים. קרואק עושה כאן מעשה אמיץ: הוא מפגיש את תלישותו של הביטניק, בן דמותו, עם תלישות מסוג שונה באופן יסודי, העלולה לערער את נקודת המוצא של כתיבתו. הביטניק, בעיקרו של דבר, חש כי כל מקום שבו יניח את תרמילו, שם ימצא לו בית: "אם אסע למקסיקו? (...) נוכל לרדת כבר מחר ולעשות את זה, כמו אינדיאנים, אני מתכוון בזול ולגור בכפר או בשכונות עוני" (עמ' 38). זוהי נוודות שמחקה נוודות אחרת, אפלה וקשה: אם ליאו יוצא אל נדודיו מתוך תחושת חירות ובחירה, הרי שמארדו היא נצר לשושלת של נוודים שגורשו בעל כורחם מן המקום שבו קבעו לרגע את ביתם, ושאינם מצליחים למצוא נקודת אחיזה אחת בעולם כולו. "אני רוצה שנישאר בשקט בבית" (עמ' 58), מתחננת מארדו לפני ליאו, משתוקקת לקצת סדר (בורגני, מכנה זאת קרואק) ולמעט שפיות: "דיברתי בשפיות עם כל מי שאפשר ועשיתי הכל כמו שצריך" (עמ' 38). לא בכדי התשוקה לבית נקשרת אל הרצון לדבר דיבור שפוי: שלא כמו ליאו, מארדו אינה שייכת אל "המעמד המדבר" (עמ' 49); לשונה הקלוקלת ניצבת תמיד על ספה של הטעות, והיא צופה מראש את אותו "שיבוש נורא וחסר-שם פעור כתהום" (עמ' 38) שעומד על קצה לשונה ועלול להוביל את לשונה אל קצה. סכנת הגירוש (מביתה הארעי, מן הלשון האנגלית) מרחפת כל הזמן מעל לראשה; לשונה מקשיבה כל הזמן, בחרדה שקטה, לכישלונה הצפוי. ברגע מכמיר לב בנובלה, מארדו כותבת לליאו מכתב. קרואק מביא את המכתב לפני הקוראים ומפרק אותו מולם, מביט יחד אתם בלשון התועה של מארדו, שמגששת אחר כיוונה. ליאו כותב את הערותיו על כתיבתה של מארדו בסוגריים מרובעים. יש בקריאת הקטע הזה תחושה חריפה של מבוכה, ורצון להסיט את המבט מן הרגע החשוף הזה, האכזרי כמעט: "כתוב לי כל דבר בבקשה תרגיש טוב חבתרך ]שגיאת כתיב[ אהובי ו-אוה ]מעל אי-אלו מחיקות מוסתרות לנצח[ ]והרבה איקסים לציון נשיקות כמובן[ ואהבה לך מארדו ]מודגש בקו מלמטה[" (עמ' 63). הפרידה של מארדו וליאו היא כרוניקה ידועה מראש, והיא נובעת מאפשרויות הדיבור השונות של כל אחד מהם, ומההתנגשות הבלתי נמנעת ביניהן. ליאו נחשף כשומר הסף של השפה, שפה שמארדו אינה יכולה להיכנס אליה באמת, מכיוון שהיא חלק ממסורת של "נוודים אינדיאנים צצים פתאום מן השיחים שלצד המסילה נעים לאיטם (...) פרצופים מטושטשים ברכבת העוברת אינם רואים דבר במישור הגדול מלבד דמויות נוודים מתגלגלות אל מחוץ לשדה הראייה" (עמ' 23). קרואק מזדהה עמוקות עם זרם הדיבור הבלתי מרוסן של ליאו, ועם טעויות גחמניות השונות באופן יסודי מאלה שלשונה של מארדו יכולה לספק. אצל ליאו, אלה "חזיונות של מלים נפלאות בסדר קצבי כולן בספר מלאכי עצום אחד חולפות בשאגה מבעד למוחי (...) דמאג'הה אלאוט דהדקדק דלדאוד - אקהאוו דהדהדקהיגיט" (עמ' 45). כמה שונה טעותו של ליאו מזו של מארדו: הטעות של מארדו מעוררת מבוכה אמיתית, כי היא טעות של מי שמנסה לדבר דיבור שפוי, תקין ומדויק ככל האפשר, ונכשל בניסיונו. טעויותיו של ליאו הן טעויות לא כנות. כל כך שונות טעויות אלה מן הטעות השקטה, המחרידה, שניצבת בפתח דיבורה של מארדו, דמות זרה מאוד במרחב הסיפורי של קרואק. הג'יבריש של ליאו אינו טעות, אלא השתעשעות ברעיון של טעות. אין בהשתעשעות זו כל מבוכה, אלא תחושת בית חריפה ובטוחה. התבדרותו באפשרות השיבוש הלשוני חושפת בעיקר את החיץ החד משמעי בין מי שיכול להרשות לעצמו לטעות לבין מי שאינה יכולה. הכתיבה של קרואק גדושה בשיבושים דקדוקיים, התפרצויות של מלל בלתי נשלטות והפרעות לתקינותו של תחביר המשפט האנגלי. קרואק מתייר, בשלווה, ב"אפשרויות הקצה" של שפתו, ובה בעת לא מוותר לרגע (ואינו יכול לוותר) על המקום הבטוח והחמים בתוך תוכה של לשונו, מקום שהוא, בסופו של דבר, לא יותר ולא פחות מאשר בית. ואמנם, הבית שניצב בתשתית הכתיבה של קרואק איננו רק בית באיזה מובן כללי; זהו גם בית במובן קונקרטי מאוד, כלומר בורגני מאוד: "אני חייב ללכת הביתה, להתארגן, לעשות סדר בדברים (...) אני מניח שאני זקוק להרגשה של רווחה בבית, להיות מסודר" (עמ' 42). והוא ממשיך: "אצלי בבית אני יושב בחצר, מתחת לעצים, מאכיל את החתול שלי" (עמ' 43). כתיבתו של קרואק קשורה בלי הפרד בארבעה כתלים, אוכל חם, כביסה נקייה, ו"שולחן העבודה שלי, הרווחה שלי" (עמ' 50). עד כמה שונה בית כזה מאותו בית קטן בפרבר האמריקאי המוגן? תלישותו של קרואק אם כך היא תלישות כל-אמריקאית, ושוטטותו היא שוטטות בטוחה, לבנה. זוהי שוטטות שמוצאת את עצמה, בסופו של יום, על סף דלת הבית; הקשר בין כתיבה ובית אצל קרואק הוא בסופו של דבר בל יינתק. במלותיו האחרונות של הספר הוא כותב: "איבדתי את אהבתה (של מארדו, נ"צ) ואני הולך הביתה. וכותב את הספר הזה" (עמ' 113). כתיבתו של קרואק היא כתיבה שדרוש לה בית, והיא מקדשת, בסופו של דבר, מושגים של בית ורווחה. אולי דווקא אלן גינזברג, חברו הטוב של קרואק, הוא המעניין מבין חבורת הכותבים הביטניקים, מכיוון שהביוגרפיה שלו אילצה אותו לנוע במשלבים שונים של נוודות: כמו קרואק הוא מבקש לנוע קדימה, מהר, על מדרכות גריניץ' וילג' - אך שלא כמוהו, נטועה בו גם תחושת פליטות יהודית חריפה שינק מאמו: "משונה כעת לחשוב עלי?, מתה בלי מחוכים ועיניים, כשאני הולך על/ המדרכה המוארת באור השמש של גריניץ' וילג'/ במנהטן תחתית, צהרי יום חורף בהיר, והייתי ער כל הלילה, מדבר/ מדבר, קורא את הקדיש בקול רם, מקשיב לריי צ'ארלס צועק עיוור" (תרגום: נתן זך). במפגשו עם רוחות הרפאים של זמר הקדיש העתיק, המקצב של ריי צ'ארלס שונה מאוד מן "הכתיבה הג'זית" נוסח קרואק. התנועה קדימה אצל קרואק מתגבשת אצל גינזברג לתנועה מכונסת ומסוכסכת קדימה ואחורה, תנועה לשונית שמתרוצצת בין השיטוט האמריקאי החופשי לבין תודעה של גירוש וסילוק שמאיימים כל הזמן לקטוע רצפים של מקום ושל זמן. הרגעים החלשים יותר של קרואק הם רגעים שבהם השוטטות הפיסית מתרחבת ונהפכת גם לנדודים תרבותיים במרחבים זרים. ברגעים אלה מרגיש קרואק, שלא בטובתו, יותר מדי בבית. ב"בטלני הדהרמה" באה לידי ביטוי השוטטות הנינוחה, למשל, במרחבי תורות בודהיסטיות סבוכות, שאמריקאים רבים (וישראלים לא מעטים) מבקשים לעכל כמו מזון מהיר: "כן, זה מה שאני רוצה, אני מודה לאלוהים על זה שהיש בא מהאין (...) האין בא מהיש, והיש הזה הוא הדהרמקאיה, גוף המשמעות האמיתית, והאין הזה הוא זה וכל הדיבורים והקשקושים האלה. אני הולך לישון" ("בטלני הדהרמה", עמ' 31). נעמה צאל כותבת עבודת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים