עדכון אחרון - 14:30 08/12/06 קשר של כבל חלוד לשפת הים התיכון מאת רות אלמוג הרומאן הראשון של הסופרת היוונייה ראה גלנאקי מנסה להפוך את ההיסטוריה למיתולוגיה. הסיפור על בן כרתים שהתאסלם והפך לקצין עותמאני הוא גירסה לסיפור בראשיתי על שני אחים ושני לאומים, אבל גם לסיפור אודיסאוס חיי איסמעיל פריק פשה, מאת ראה גלנאקי, תירגם מיוונית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, הוצאת כרמל, 2006, 204 עמודים "חיי איסמעיל פריק פשה" הוא הרומאן הראשון מפרי עטה של הסופרת והמשוררת ראה גלאנקי, ילידת אירקליון שבכרתים, והוא הרומאן היווני הראשון שנכלל ברשימת יונסק"ו של יצירות מופת בספרות ימינו. ראה גלנאקי. המאבק בין מזרח למערב בעין לא משוחדת תצלום: אטילה קזולאה גלנאקי, שלמדה ארכיאולוגיה והיסטוריה באתונה, נחשבת היום כסופרת הגדולה של יוון; אך טבעי היה שתכתוב רומאן דמוי-היסטורי על התקופה שבה התחוללו באי מולדתה המאבקים לחירות, בתחילת המאה ה-19, זו התקופה שבה שוחררה יוון, גם אם באופן חלקי, מן הכיבוש העותמאני. אין זה רומאן היסטורי, אף שגיבוריו הם כנראה דמויות היסטוריות. ההיסטוריה מתרחשת מעבר למפתן האגדה, מעבר למפתן הפילוסופיה ומעבר למפתן האתיקה. ואילו הרומאן הזה מתרחש דווקא בצדו זה של מתרס ההיסטוריה. המאמץ של ראה גלנאקי ברומאן הזה הוא להפוך את ההיסטוריה למיתולוגיה, וזה מאמץ שיש לו סיבות נכבדות. המיתולוגיה לא זו בלבד שהיא מאריכה ימים מן ההיסטוריה, אלא שהיא משוחחת עם רובד אחר בנפש האדם, הרובד של התת-מודע הקולקטיווי, הרובד בנפש הזקוק לסיפורים כדי לכונן את זהותו, הרובד שבו רותחים בנפש האדם הגעגועים העזים ביותר, הגעגועים לסיפור המכונן, לשבט, לבית, למשפחה, לאלים ולאהבה. לכן יש פיתוי עז לומר שספרה של גלנאקי הוא מעין וריאציה מודרנית לסיפור קין והבל. מפני שסיפור קין והבל, כ"חיי איסמעיל", הוא סיפור על שני אחים ויחסיהם עם אלוהים. או סיפור יעקב ועשו, שגם הוא סיפורם של שני אחים ויחסיהם עם אלוהים, או סיפור יצחק וישמעאל, שלשניהם מייחסים מוצא של לאומים שונים ודתות שונות ובבסיס יחסיהם עוינות ותחרות על אהבת האב ואלוהים גם יחד; אלוהי יצחק הוא אלוהי הציוויליזציה, הפודה את קורבן האדם באיל, ואילו אלוהי ישמעאל הוא אלוהי המדבר והישימון, ועליו נאמר "ועל חרבך תחיה", מפני שקיומו תלוי במקורות המים. מאחר שמדובר באיסמעיל פריק פשה, אולי מוצדק לדבוק במיתוס של יצחק וישמעאל, הסיפור הארכיטיפי על העדפת האם את אחד הבנים. ההעדפה הזאת מחייבת דווקא את ההרחקה ואת הגלות, וקובעת את חייו כרצופים בנוסטלגיה, במובן המקורי של המלה, הגעגועים הביתה המציינים גיבור מיתולוגי אחר, אודיסיאוס, האב-טיפוס של החוזר הביתה כל חייו. ואמנם, איסמעיל של גלאנקי דומה יותר לאודיסיאוס מאשר ליעקב, אם כי בשני המקרים יש בשיבה סכנת מוות. כל הדברים לעיל מתכוונים להצביע על כך שראה גלנאקי משתמשת אמנם בהיסטוריה של המאה ה-19, השנים שבהן החלה האימפריה העותמאנית לגסוס לאט. הגסיסה נמשכה עוד כשישים שנה, עד שהקיץ עליה הקץ במלחמת העולם הראשונה. היו אלה שנים של התעוררות הלאומים והמלחמות הקשורות בה. בתוך המערבולת הזאת משחקים על בימת הספר שני אחים שנפגעו במלחמה שלחמו המצרים בשירות העותמאנים בבני כרתים המתקוממים. איסמעיל, אחד האחים, נופל בשבי, נלקח למצרים, מתאסלם בכפייה ומתחנך להיות חייל בצבאו של איברהים עלי. "בחייו החדשים שיחק לו מזלו, אם אפשר לקרוא מזל לדרגות ולאותות כבוד שקיבל בזכות ולא בחסד, אולם גם המזל הזה לא הצליח לפטור אותו מזיכרון מותו הראשון והאלים (ככרתי וכנוצרי), וממצוקת מותו השני, העתידי" (עמ' 28). עוד קודם לכן נאמר עליו כי "במשך שנים רבות שימר את אפר חיבוקה האחרון של אמו ואת התרשמותו כי בשעה שחיבק אותה, התאחד עם מרכז האדמה אשר התמקם בלבה". ניסוח זה, הממקם את מרכז האדמה בלבה של האם, מתייחס היישר למיתוס, והאם מקבלת מעמד של אלה. שמו המקורי של איסמעיל הוא עמנואל פפאדקיס, אבל בזהותו המוסלמית הוא מגיע לתהילה צבאית, לעושר, לנשים ולרכוש. האח השני, אנדוניס, יורד מבימת הספר עד אשר הוא מתעורר בתודעתו של אחיו מפני שהצליח לשוב ליוון, לחיות באתונה כנוצרי ולהתעשר עושר רב. בעיית הזהות של איסמעיל מוצגת כבר בעמודיו הראשונים של הספר: "הוא גילה הרבה מן המשותף ביניהם (בעלי החיים והצמחים של המקום החדש) לבין אלה שהכיר עוד מקודם, לא רק בצורה, אלא גם בצליל, במגע, בטעם ובריח... אזכור דברים מוכרים העניק לו התייחסות מנצחת ראשונה לחייו היווניים... למרות זאת הרגיש שכדי להשלים את התקרבותו אליהם (אל המצרים) עליו לאהוב את הדקל ואת הגמל שראה מרחוק כאשר הפליג במורד הנילוס" (עמ' 30). המאמץ להפוך את ההיסטוריה למיתולוגיה קובע את סגנון הסיפור - סגנון מפותל, עקלקל וערבסקי - כקישוטי הארמונות שבהם גודל איסמעיל. איסמעיל בוחר ללמוד לאהוב את ה"דקל" וה"גמל" ואת איברהים פשה שלצדו נלחם. מה שקשר ביניהם בעומק הווייתם היה אולי מוצאם האירופי של העותמאני שמקורו באלבניה ושל היווני שהתאסלם. "חברותם החזיקה מעמד כמו כבל חלוד של ספינה, אשר נכבלה למזח נמל על חוף הים התיכון בעיצומו של הקיץ, וציפורים באות לנוח על חוליותיו". זה רק אחד מן הדימויים הנהדרים של ראה גלנאקי, שכל ספרה הוא רקמה עשירה של קישוטים כאלה. קליעת ההיסטוריה והאתיקה זו בזו אף היא תורמת להפיכת העובדות היבשות למיתוס. כי כאשר מכפיפים אתיקה להיסטוריה נמחקת ההיסטוריה ונולד המיתוס. איסמעיל ואחיו אנדוניס מוצאם בכרתים, אחת הציוויליזציות העתיקות באגן הים התיכון, שבה נולד זיאוס במערה, כזו שהתחבאו בה בני משפחת פפדאקיס בזמן המלחמה. כרתים שוכנת בין המזרח למערב, בין הקטבים שבהם מתרחש הסיפור של גלנאקי, בין האיסלאם לבין הנצרות. לאורך כל הקריאה עמדו לנגד עיני זרועותיה החלקות והעבות של הוויסטריה (עמ' 141), המתעקלות זו על זו בפיתול שאין להתירו, כפי שניתן לראות בעליל ב"גן יעקב" בתל-אביב. אשכולות הפרחים היפים מעניקים לענפיה את ניחוח הרקב. דימוי פרחי הוויסטריה קשור בשובו של הגיבור הביתה ומעלה בדמיון את זכר "חגיגות האביב של המוות" (אולי מכוונת כאן גלנאקי למיסטריות הדיוניסיות ואגב כך אל הטרגדיה). יש תלות בלתי ניתנת לביתוק בין האתיקה להיסטוריה בספרה של גלנאקי, והתלות הזאת מרוממת את העלילה אל הרמה המטאפיסית. סיפורו של איסמעיל מתמקד איפוא בהתנגשות בין ציוויליזציות, אשמה, נאמנות ובגידה. בשיא חייו חוזר איסמעיל למולדתו כדי לדכא התקוממות של התושבים הנוצרים המבקשים עצמאות. זה האי שנולד בו, ובסתר לבו הוא מתגעגע עליו כל ימיו. למרות הצלחתו והעדר הספקות בדרכו, האי הזה יהיה מקום מותו. את הרקע ההיסטורי של המאבקים בין מזרח למערב חוקרת גלנאקי בעין בלתי משוחדת. בעולם שבו מתרחש הרומאן, תקופת מוחמד עלי ויורשיו, הדת, לא האתנוס, היתה תעודת הזהות. מי היה מוחמד עלי - טורקי? יווני? אלבני? כורדי? ואולי מקדוני, שהרי נולד בקאוולה, נמל מקדוני קטן על החוף האגיאי, כיום ביוון, ואז חלק מן האימפריה העותמאנית. השאלות האתיות מחריפות עם השיבה הביתה - כאויב, מחריב וממית. איך תיתכן? "ובכן כך אשוב. מדובר במלכודת, חשבתי, והרגשתי שאני נכנס לפיתול הבודד ביותר של החיפוש שלי, אף כי זה שנים התכוננתי לחזור אל המקומות האסורים" (עמ' 89). כשהוא חוזר - חזרה בלתי אפשרית - הוא מדבר בתודעתו עם אחיו וחושב "לעולם לא ידע גם על חיבתי לאויב. חיבה אסורה ובלתי נמנעת שלא אוכל לספר עליה לאיש... אנדוניס רשאי היה להפוך אותי לאויב, אך אני לא יכולתי להגדיר בבירור מה מושא המלחמה שיצאתי אליה". איסמעיל יודע שהשיבה אינה אפשרית, שיש רגע שבו אי אפשר להיפרד מן הזהות השאולה שנכפתה עליו. בתמונה נפלאה לקראת סוף הספר מתארת גלנאקי את המצב הטראגי הזה: "ביום שענניו נצמדו למדרונות הרטובים, ושערפיליו אפפו בהינומות מהירות-תנועה את עצי האלון והתאנה, ראיתי לפתע את הילד שהייתי פעם באי, מיישיר את מבטו אל עיני. הוא עמד מתחת לענפים עירומים, כביכול כדי לא להירטב, והסתכל בי כמעט מכל עץ. ברגע שניסיתי להתקרב אליו עטף הערפל בהינומתו הן את העץ הן את הילד. התעקשתי, כי היה לי חשוב לשאול אותו איפה הורינו ומדוע הוא, ילד קטן, התרחק מביתו בשעה קשה כל כך. אולם הפצע ברגלי לא איפשר לי לרוץ אליו. הוא אבד, ככל הנראה כדי לבקש מקלט בהר, ואילו אני חזרתי עם צבאי לכאניה" (עמ' 30). בקטע פיוטי זה נסתרות השאלות האתיות שמעלה הספר בתמצית. הקונפליקט האתי הולך ומתחזק בתודעת איסמעיל, המעלה בסופו של דבר את השאלה בחריפות ובישירות: "מי שבה אותי יותר - המקום האבוד או מצרים?" ועוד: "אם התגייסתי נגד מישהו, הרי אותו מישהו היה חיי הראשונים. עתה הייתי עתיד לגרום באותו מקום עצמו בדיוק אותם אסונות, אשר במשך שנים תמימות הרעילו את חיי" (עמ' 153). הספר עמוק ומורכב, וגם המתרגם, רמי סערי, צריך היה בוודאי לעשות מאמץ ניכר כדי להריק ספר כה עשיר אל העברית. הוא עשה כן בהצלחה רבה. באחרית הדבר מאירת העיניים שלו כותב סערי: "העתקת 'חיי איסמעיל פריק פשה' לעברית היתה לדידי אחד האתגרים הגדולים ביותר שניצבתי בפניהם במהלך עשרים שנות עיסוקי בתרגום". כך כתב מי שתירגם את פרננדו פסואה, שהיינו עשויים לחשוב כי אין קשה ממנו.