עדכון אחרון - 02:01 13/12/06 כשהדמעות של נגה נהפכו לים מאת יהודה אטלס הספר "נגה דמעות" משלב שני מרכיבים שווי ערך: סיפור חינני ותמציתי של יעקב שביט, ואיורים של דני קרמן הומושיפים פרטים וסיפורים קטנים כהנה וכהנה איור של דני קרמן, מתוך הספר נגה דמעות יעקב שביט. איורים: דני קרמן. הוצאת ספרית פועלים, 30 עמ', 56 שקלים זהו ספר מצויר כהלכתו; ובואו ניזכר לרגע: ספר מאויר (illustrated book) הוא ספר שיש בו גם טקסט וגם איורים. האיורים יכולים להתחלף, להשתנות, או בכלל לא להיות שם, והסיפור יישאר שלם. ספר מצויר (picture book), לעומת זאת, הוא ספר שבו יש שוויון-ערך בין הטקסט לאיורים. אין להם קיום זה בלעדי זה, הם נולדו לקשר. הטקסט נותן את המסגרת העלילתית ואילו האיורים מקשרים בין טקסט לטקסט, משלימים, מפתחים, מוסיפים פרטים, לפעמים כאלה שכלל לא עלו בדעת הכותב. בדרך כלל הם כן, כי ברוב הספרים המצוירים הכותב והמאייר הם אותו אדם. בספר שלפנינו, "נגה דמעות", מתקיים האמור בספרים מצוירים. יעקב שביט מספר את הסיפור בחינניות אך בתמציתיות מתבקשת, ודני קרמן מתרגם אותו ללשון המראות, כשהוא מוסיף עליו באיור פרטים וסיפורים קטנים כהנה וכהנה. סיפור המעשה מתכתב עם כמה וכמה מאורות בתולדות הספרות-תרבות. תמצאו בו אלוזיות לסיפור "שוליית הקוסם" הקלאסי ולווריאציות השונות שלו, כמו "סבתא אשפתא" האיטלקי, על העוזר השוטה של הקוסמת, שהפעיל את קדרת-הקסם של הספגטי בלחש-נחש ששמע מגבירתו, אך לא ידע איך להפסיק את השפיעה, עד שהאטריות החמות הציפו את כל העיר. נדמה לי שיש גם גרסאות יהודיות לסיפור, רק ששם זה לא אטריות אלא דייסה. הסיפור מתקשר גם ל"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול, כשאליס, שקומתה התגמדה, כמעט טובעת בתוך ים דמעותיה-שלה. וזה מזכיר יותר מכל את הסרט הישראלי המיתולוגי "תעלת בלאומילך" (אפרים קישון, 1969), כשרחוב אלנבי בתל אביב נשטף כולו במים בגלל החפירות שביצע בו תמהוני (בומבה צור) ובעקבות השלומיאליות של פרנסי העיר. הסיפור לוקח סיטואציה בעייתית מוכרת מיחסי הורים-ילדים ומותח אותה עד אבסורד. נגה היא ילדה שבוכה בלי הרף. כל מצב, מטלה ודרישה של הוריה מגרים את מעיין הדמעות שלה ששופע ושופע, והיא גם לא נוטה להפסיק. פעם נגה בכתה ולא הפסיקה, והדמעות שלה הציפו את הרצפה, ואחר כך את הבית, ואחר כך את הרחוב, ואחר כך את העיר, ונהפכו לנהר, לים. אבל אם בסיפורה של סבתא-אשפתא תושבי העיר קודם נהנו מהאטריות ורק בסוף תפסו שהם בקטסטרופה, בסיפור הזה, אחרי כמה טרוניות של שכנים מודאגים, כולם נהנים מן החידוש. סוף-סוף יש גם לנו נהר, ים. אפשר לשוט בגיגית או על רהיט שנסחף בזרם, לשכשך, לשחות, לדוג דגים. עד כאן הסיבוך שבעלילה, הפלונטר. ואתה, הקורא, יחד עם הילד המקשיב לידך, שניכם שואלים את עצמכם: נו, איך זה ייגמר? איך יוצאים מזה? אתם מצפים למפץ גדול או קטן, לאיזו תפנית בעלילה שתביא תובנה או הארה, שתוביל למוצא הגיוני ומחכים מכל העניין. אז רבותי, יש מהפך אבל הוא מאוד מינורי. בא בקול דממה דקה וחולף כמעט מבלי שנרגיש בו. כולם, מתברר, כל כך נהנו מהנהר החדש, עד שהם ביקשו-התחננו לפני הבכיינית שלא תחדל לבכות, כדי שלא יכלו המים. ומה קורה כשמבקשים מילדה לא להפסיק? היא דווקא מפסיקה. והכל חוזר לתקנו. הבעיה היא שהמפנה הזה כתוב כל כך בחטף וחולף כל כך מהר, שהוא כמעט נשמט מן העין ומן האוזן. לטעמי הוא היה זקוק לקצת יותר תנופה, קצת יותר הדגשה, אולי קצת יותר דרמה ואורך. אפילו המלה הזאת שהזכרתי, "דווקא", יסוד-מוסד אצל ילדים, לא מופיעה בטקסט. מצד שני, אולי גם זה מסר: כל הבעיות - כמו בכי, מוצץ, הרטבה, על-הידיים, ילד "דבוק" לאמא וכו' - שלהורים נראות כבעיות התנהגות אקוטית, בלתי פתירות, בלתי נגמרות, שאולי מחייבות פסיכולוג, כל אלה בסוף פשוט נפתרות בדרך הטבע, בקול דממה דקה, כשהילד קצת גדל, קצת מתחיל יותר להבין, קצת חווה על בשרו את תוצאות מעשיו או מחדליו. כלומר, תנו לזמן לעשות את שלו. את כל הסיפור הזה, את הולדתו והיקוותו של ים הדמעות ומה שקרה לאנשים בתוכו, מדגים דני קרמן באיוריו מלאי ההומור. בכוונה תחילה כתבתי "איוריו מלאי ההומור", כי אני יודע, מידיעה אישית, שאין דבר שמעצבן את קרמן יותר מאמירה כזאת על איוריו, על איורים בכלל. מסיבה זו אני רוצה לגזול עוד מעט מזמנם היקר של הקוראים ולהעלות לדיון את סוגיית הביקורת - נכון יותר אי-הביקורת - על האיורים בספרי ילדים. אם התכנים, העלילה, איפיוני הגיבורים, כל מה שקשור לאופן שבו כתוב סיפור המעשה נראים כראויים לבחינה מקצועית ומטופלים בידי המבקרים במידה כזאת או אחרת של פירוט, האיורים עצמם זוכים בביקורת בדרך כלל לכמה חיווי-אגב סתמיים, או שאינם מטופלים כלל. נראה לי שמצב זה נובע מכך שהתמחותם העיקרית של מבקרי ספרות ילדים סובבת סביב הטקסט, הסיפור. על עצמי אני מעיד: אני אוהב איורים, יש לי אוסף גדול של ספרים מאוירים, אני מקווה שגם יש לי טעם כלשהו באלה, יחד עם זאת אין בידי כלים מקצועיים אמינים לניתוח ולביקורת על איורים. "אהבתי", או "לא אהבתי" זה בעיני לא ביקורת. אז בהזדמנות זו אני רוצה להפנות בקשה אל עורכי "הארץ, ספרים": אתם העיתון היחיד בארץ שמתייחס ברצינות לספרי ילדים, שמקצה להם מקום מכובד, שסבור שעיסוק בספרי ילדים חשוב לא פחות מבספרי מבוגרים; בעיתונים אחרים בקושי נדפסת מלה בנושא זה. אז אם כבר אתם בשטח, תעשו את זה עד הסוף. על כל ספר ילדים ראוי, מאויר או מצויר, אני מציע לפרסם שתי ביקורות, האחת על הסיפור-טקסט והשנייה על האיורים. אפשר, בעצם, גם על העיצוב. יש בישראל אנשים שהאיור והציור הם תחומי התמחותם ושבוודאי יוכלו לומר דבר מנומק על איורים בספרי ילדים. איוריו מלאי ההומור של דני קרמן, כמו גם איוריהם של עשרות המאיירים המעולים האחרים שפועלים בארץ, בהחלט ראויים לכך. יהודה אטלס הוא סופר ילדים